יוסי וג'אגר

יוסי הוא מפקד פלוגה במוצב בגבול לבנון. ליאור, המכונה ג'אגר, הוא סגנו. השניים מנהלים רומן בסתר בין סיורים, בקרות ופטפוטי חיילים, ויוסי מסרב להודות בו גם כשג'אגר לוחץ. בפעילות מארב לילית ג'אגר נפגע ומת בזרועותיו של יוסי, ורק אז יוסי מצליח לומר את מה שלא אמר. הסרט נחתם בהלוויה, שבה אמו של ג'אגר שומעת מיוסי פרטים על חייו של בנה שלא ידעה. איתן פוקס ביים לפי תסריט של אבנר ברנהיימר. ההפקה נעשתה בתנאים של סרט טלוויזיה בתקציב נמוך מאוד ובאורך קצר, וצה"ל לא סייע לה. הסרט הוקרן בפסטיבלים בחוץ לארץ, אוהד קנולר זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה 2003, וקיבל ביקורות חיוביות ברובן.

חשיבותו כפולה. ראשית, הוא לקח את הז'אנר הכי ממוסד בקולנוע הישראלי, סרט המוצב, והציב בתוכו סיפור אהבה הומוסקסואלי בלי להפוך אותו לנושא הסרט ובלי להסביר אותו. שנית, הוא הפך את איתן פוקס לבמאי הישראלי המזוהה ביותר בעולם עם ייצוג להט"בי, ופתח דרך לסרטים שבאו אחריו. סביבו התנהל ויכוח שנמשך עד היום. מבקרים מן השמאל טענו שהסרט מבצע רומנטיזציה של המוצב ושל הכיבוש, ושהוא משתמש במוות של חייל כדי לגאול את הסיפור הקווירי במקום לערער על המערכת הצבאית עצמה. יש שראו בו דוגמה מובהקת למה שמכונה בשיח הבינלאומי הלבנת ישראל דרך סובלנות מינית. מן הצד השני נטען שהסרט אינו מהלל דבר, אלא מתעד בדיוק את מחיר ההסתרה, ושדווקא ההקרנות בבסיסים ובפיקוד הן הראיה להשפעתו הממשית על השיח הצבאי.