מחסומים

בין 2001 ל-2003, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, צילם יואב שמיר במחסומי צה"ל בגדה המערבית וברצועת עזה. התוצאה היא סרט תעודה בסגנון סינמה ורטה, בלי קריין, בלי כתוביות מסבירות ובלי ראיונות מונחים. שמיר צילם והקליט בעצמו, ערה לפיד ערכה, וההפקה נעשתה בידי עמית ברויאר, עדנה קוברסקי ואדן הפקות. הסרט בנוי כרצף של אירועים קטנים: המתנה בגשם, ויכוח על תעודה, חייל שמצווה על גבר מבוגר לחזור, נהג שמנסה להעביר סחורה, קצין שמנסה להסביר לחייליו איך להתנהג. אין קו עלילה ואין דמות מרכזית. הסרט זכה בחמישה פרסים בינלאומיים לפחות, ובהם פרס יוריס איוונס לסרט התיעודי הארוך הטוב ביותר בפסטיבל אמסטרדם, פרס הסרט התיעודי הבינלאומי בהוט דוקס בטורונטו ופרס השער הזהוב בפסטיבל סן פרנסיסקו.

מחסומים הוא אחד הסרטים המכוננים של גל התיעוד הפוליטי הישראלי בעשור, שנשען על זמינות המצלמות הדיגיטליות ועל האפשרות לצלם לבד לאורך זמן. שיטתו, לתת למציאות להתנהל בלי פרשנות, הפכה למודל לסרטים שבאו אחריו. סביבו התעוררה מחלוקת קשה. מבקרים ישראלים טענו שהעריכה יוצרת מצג חד צדדי, שהסרט בוחר את הרגעים המשפילים ומשמיט את ההקשר של פיגועי ההתאבדות שבגללם הוקמו המחסומים, ושהוא משמש חומר תעמולה בחוץ לארץ. מן הצד השני נטען שהסרט אינו טוען דבר מעבר למה שנראה בו, ושדווקא היעדר הקריינות הוא שמונע ממנו להיות תעמולה. שמיר עצמו הציג עמדה דו כיוונית ואמר שכולם כאן קורבנות, גם החיילים וגם הפלסטינים, ושהסרט עוסק בהשפעת הכיבוש על שתי החברות. גם הניסוח הזה עורר ביקורת, משני הצדדים, על טשטוש ההבדל בין מי שמחזיק בנשק לבין מי שעומד בתור.