כנפיים שבורות

משפחת אולמן מחיפה מנסה לתפקד תשעה חודשים אחרי מותו הפתאומי של האב. דפנה, האם, עובדת במשמרות כמיילדת ואינה נמצאת בבית. מאיה בת השבע עשרה נאלצת להחליף אותה בטיפול באחים הצעירים ומוותרת על הלהקה שלה, יאיר עוזב את בית הספר ומחלק עלונים בתחנת רכבת כשעל ראשו תחפושת עכבר, ואידו הקטן מצלם את עצמו קופץ לבריכה ריקה. תאונה נוספת מכריחה את כולם להתעמת עם מה שלא נאמר. זהו סרטו הראשון של ניר ברגמן, בוגר סם שפיגל, שגם כתב אותו. ההפקה של אסף אמיר צולמה בחיפה, אורכה כשמונים וארבע דקות, והצילום הוא של ולנטין בלונוגוב. הסרט זכה בתשעה פרסי אופיר, בהם הסרט הטוב ביותר, בימוי ותסריט, ואסף פרסים בפסטיבלי ירושלים, טוקיו וברלין, כולל פרס קהל ופרס חבר שופטים אקומני.

חשיבותו של הסרט היא בהיותו כרטיס הכניסה של דור בוגרי בתי הספר לקולנוע אל המרכז. אחרי עשור שבו הקולנוע הישראלי התקשה למכור כרטיסים ולנסוע לפסטיבלים, כנפיים שבורות הראה שסיפור על אבל פרטי, בלי מלחמה ובלי מחסום ובלי אמירה פוליטית מפורשת, יכול לעבוד בשני המישורים. הוא גם קידם שחקניות שיהפכו למרכזיות בעשור, ובהן דנה איבגי ומאיה מרון. הביקורת סביבו נעה בשני כיוונים. מצד אחד נטען שהסרט מסמן בריחה מפוליטיקה, ושהצלחתו בחוץ לארץ נובעת דווקא מכך שהוא מציג ישראל אוניברסלית ונטולת סכסוך, נוחה לצריכה בפסטיבלים. מצד שני נטען שהיעדר ההקשר הפוליטי הוא עצמו אמירה, וששחיקת המשפחה, העבודה במשמרות והיעדרות ההורה הם תיאור מדויק של מעמד ביניים ישראלי מותש. גם הסיום, שנתפס אצל חלק מהמבקרים כפייסני מדי, שנוי במחלוקת.