ואלס עם באשיר

חבר מספר לפולמן על סיוט חוזר: עשרים ושישה כלבים רצים בלילה ברחובות. השיחה הזאת מדליקה אצל פולמן שאלה משלו — למה אין לו כמעט שום זיכרון משירותו בלבנון ב-1982, ומה בדיוק הוא עשה בלילות סברה ושתילה. הוא יוצא לחפש את מי ששירת איתו, ומרכיב מהעדויות סרט תיעודי מצויר: ראיונות אמיתיים שמצוירים באנימציה, חלומות, הזיות, נחיתה על חוף מואר, ריקוד ואלס עם מקלע.

היה כאן המצאה של צורה: אנימציה לא כקישוט אלא ככלי לדבר על זיכרון שהתפרק. הסרט זכה בגלובוס הזהב לסרט הזר, היה מועמד לאוסקר, הוקרן בתחרות בקאן, ופתח ז'אנר שלם של דוקו-אנימציה בעולם. בישראל הוא גם עורר ויכוח נוקב: יש הטוענים שהמסע אל תוך הטראומה של החייל מסיט את המבט מהקורבנות עצמם, ומספק היטהרות מצפונית במקום אחריות.