צבר

קבוצת חלוצים מתיישבת באוהלים באזור שומם ומחפשת מים. הם חופרים באר, חולים בקדחת, סובלים ממחסור, ומול המאמץ שלהם ניצבים תושבי הכפר הערבי הסמוך שמתנגדים להתיישבות. הסכסוך על המים מתלהט סביב דמותו של מנהיג ערבי מקומי ומגיע לעימות אלים. בתוך כל זה משתלבת עלילת אהבה בין חלוץ לנערה מהכפר, וקטעי ארכיון מהתקופה משובצים בסרט. הפקה פולנית-ארץ ישראלית משותפת, באורך של כשישים ושתיים דקות, בבימוי אלכסנדר פורד, מבכירי הקולנוע הפולני שקדם למלחמת העולם השנייה. את התפקידים המרכזיים מילאו שחקני הבימה, בהם אהרן מסקין, רפאל קלצ'קין וחנה רובינא, מה שהעניק לסרט קול תיאטרלי מובהק. הסרט מוכר גם בשם "חלוצים", ובארכיון הסרטים הישראלי הוא רשום תחת השם הכפול חלוצים-צבר. שלטונות המנדט מנעו את הקרנתו בארץ, והוא שב אל המסך המקומי רק עשרות שנים אחר כך, בין היתר במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים.

צבר הוא המקרה שבו הקולנוע העברי גילה בבת אחת את שתי המגבלות שילוו אותו: הפוליטיקה של הצנזורה, והשאלה מי מדבר בשם מי. הצנזורה המנדטורית ראתה בו חומר נפץ, משום שהוא מציג עימות אלים בין יהודים לערבים על משאב מים בזמן שהמתיחות בארץ הייתה אמיתית לחלוטין. הביקורת המחקרית המאוחרת חדה יותר. היא טוענת שהסרט בונה את הערבים כמכשול פרימיטיבי שיש להסיר, שמניפולציה של מנהיג מקרי מסבירה את התנגדותם, ושהמים שהחלוצים מוצאים מכשירים מוסרית את נוכחותם. מנגד, יש הטוענים שדווקא בהשוואה לסרטים ציוניים אחרים מהתקופה, צבר בכלל מכיר בקיומה של אוכלוסייה ערבית עם אינטרסים משלה, נותן לה מקום עלילתי, ומאפשר סיפור אהבה חוצה גבולות שהיה נועז לשנת 1933. שתי הקריאות מתקיימות זו לצד זו, והן חלק מהסיבה שהסרט עדיין נלמד.