בית אבי

דוד, ניצול שואה צעיר, מגיע בספינת מעפילים לארץ כדי לחפש את אביו. הוא מתקשה להיקלט בחיי הקיבוץ ויוצא למסע ברחבי הארץ, שבמהלכו הוא פוגש ניצולים אחרים ורואה את הנוף ואת התרבות היהודית המתהווה. הסרט באורך של כשמונים וחמש דקות, בבימוי הבמאי האמריקאי הרברט קליין, בהפקה משותפת שלו ושל הסופר מאיר לוין, שגם כתב את התסריט. הצילום נעשה בידי פלויד קרוסבי, צלם עטור פרסים, והפסקול הוקלט עם התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית, לימים התזמורת הפילהרמונית. את המימון העמידה הקרן הקיימת לישראל, והסרט נועד במפורש לשמש כלי הסברה בנושא קליטת ניצולי השואה ובזכות ההגירה היהודית לארץ. השפה המקורית של הפסקול היא אנגלית, סימן ברור לקהל היעד שאליו כוון: יהדות ארצות הברית ודעת הקהל המערבית ערב ההכרעה על עתיד הארץ.

מבחינה מקצועית זהו קפיצת מדרגה. עבודת המצלמה של קרוסבי, הפסקול התזמורתי ושחקנים כמו יוסף מילוא ורפאל קלצ'קין העמידו סרט שנראה ונשמע כמו סרט, לא כמו יומן חדשות מורחב, וזה היה נדיר בארץ ב-1947. בכך הוא מהווה חוליה מקשרת בין ראשית הקולנוע העברי לבין הפקות שנות החמישים. הבעייתיות שבו גלויה באותה מידה. זהו סרט שהוזמן ומומן על ידי גוף לאומי לצורך מסע גיוס, והמבנה שלו כפוף למטרה. מסעו של דוד בארץ הוא גם סיור מודרך במפעל ההתיישבות, וכל תחנה בו מציגה הישג. גם הטראומה של הניצול מוצגת כבעיה שהארץ פותרת, מבנה שמאוחר יותר יזכה לביקורת חריפה על כך שהוא תובע מהניצול להירפא בדיוק בקצב שהאתוס הלאומי מבקש. מנגד, ההתמודדות המפורשת עם הניצולים כבני אדם פגועים, ולא כחומר גלם אנושי, הייתה ב-1947 עצמה לא מובנת מאליה.