אדמה

בנימין, נער שהגיע ממחנות הריכוז באירופה, מגיע לכפר הנוער בן שמן. הסרט עוקב אחר תהליך השיקום שלו ובמקביל מתעד את חיי היום יום בכפר, את העבודה החקלאית, את המוסדות ואת חגיגות שבועות וחנוכה. הצילום נעשה בבן שמן עם ילדי המקום עצמם, בלי שחקנים מקצועיים. את הפרויקט יזם ד"ר זיגפריד להמן, מייסד הכפר, שגם כתב את התסריט. הלמר לרסקי, צלם יהודי בעל שם שפעל בגרמניה ואחר כך בארץ, שימש גם צלם וגם במאי, ועזב מיד עם תום הצילומים. ההפקה מומנה בידי הדסה, ארגון הנשים הציוני האמריקאי, בתמורה לזכויות ההפצה בארצות הברית. הצילומים הסתיימו ביולי 1947, וגרסת אדמה הוקרנה בבכורה בפסטיבל לוקרנו ביולי 1948 לאחר עריכה שנעשתה בהוליווד בלי לרסקי. ב-1949 הפיקה הדסה גרסה מקוצרת באורך של כארבעים ושמונה דקות בשם אחר, המיועדת לקהל האמריקאי.

אדמה חשוב בשני מישורים. ראשית, זהו אחד הניסיונות המוקדמים לתת פנים לניצול השואה בקולנוע העברי, ולא כרקע אלא כמרכז העלילה, שנים לפני שהנושא הפך לגיטימי בשיח הישראלי. שנית, הוא מסמן את התלות של הקולנוע המקומי בכסף ובמוסדות, ואת המחיר שהיא גובה. הוויכוח סביבו נוגע בדיוק לזה. חוקרים שהשוו בין שתי הגרסאות טוענים שגרסת אדמה המקורית שמה דגש על ערכים אוניברסליים וסוציאליסטיים ועל גאולה אישית באמצעות קשר לאדמה, ואילו הגרסה שהדסה ערכה מחדש מסיטה את המוקד להישגים מוסדיים ולזהות לאומית, כלומר הופכת יצירה לחומר גיוס. לרסקי עצמו זעם כשראה את התוצאה. מנגד, יש הטוענים שגם הגרסה המקורית איננה נקייה מתעמולה, ושהניגוד בין אמנות טהורה לתעמולה הוא ניגוד מלאכותי בהקשר הזה. ארכיון הסרטים הישראלי, אגב, מקטלג את העותק שברשותו כגרסת 1949.