הקיץ של אביה

אביה, בת עשר, יוצאת ממוסד הפנימייה ומגיעה לבלות את הקיץ עם אמה חניה, ניצולת שואה שיצאה זה עתה מאשפוז פסיכיאטרי. השתיים חיות בשולי היישוב, והניסיון של אביה להתקבל אל חברת הילדים נתקל שוב ושוב בהתנהגותה הבלתי צפויה של האם. הסרט בנוי כרצף אפיזודות, ובהן סצנת גילוח השיער וסצנת יום ההולדת שאליה לא מגיע איש. גילה אלמגור כתבה את הספר האוטוביוגרפי שעליו הסרט מבוסס, כתבה את התסריט יחד עם חיים בוזגלו וגילמה את האם. את אביה גילמה כאיפו כהן. הבימוי של אלי כהן, באורך כתשעים וחמש דקות, נמנע כמעט לחלוטין מפלאשבקים אל אירופה. הסרט הביא כמאה וחמישים אלף צופים בישראל בתקציב של כשלוש מאות וחמישים אלף דולר, זכה לפרס על משחקה של אלמגור בפסטיבל ברלין 1989 ולפרס הבימוי בפסטיבל ויאדוליד, וזכה להמשך בסרט עץ הדומים תפוס.

חשיבותו נמדדת בשינוי שהוא חולל בייצוג השואה בקולנוע הישראלי. עד אמצע שנות השמונים השואה הופיעה בעיקר כרקע לגבורה, לנקמה או להקמת המדינה. כאן היא מופיעה כמחלה שקטה בתוך דירה, שמשתקת את הדור השני. המושג הדור השני קיבל דרך הסרט הזה נראות המונית בתרבות הישראלית, וסצנת יום ההולדת הפכה לביטוי שגור. גם כאן יש מחלוקת. יש הטוענים שהסרט מפרק את מיתוס הצבר ומראה כמה אלימה הייתה החברה הישראלית של שנות החמישים כלפי ניצולים, ובכך עושה מעשה תיקון. אחרים טענו שהוא ממיר היסטוריה בפסיכולוגיה: השואה הופכת למחלת נפש פרטית, האשמה הקולקטיבית מתמוססת לתוך סיפור משפחתי, והצופה מוזמן להזדהות בלי להיתבע לשאלה מה עשתה החברה עצמה. הוויכוח הזה ליווה מאז כמעט כל סרט זיכרון ישראלי.