ברלין ירושלים

הסרט שוזר שני מסלולים היסטוריים שנפגשים בירושלים. האחד הוא של אלזה לסקר-שילר, משוררת אקספרסיוניסטית מברלין שנמלטת מגרמניה הנאצית ומגיעה לארץ ישראל. השני הוא של מניה שוחט, מהפכנית ילידת רוסיה וממייסדי השומר. גיתאי מציב זו מול זו אוטופיה פואטית ואוטופיה פוליטית, ומראה את שתיהן נשחקות במציאות של הארץ. התסריט נכתב בידי עמוס גיתאי וגודי לייבטס, הצילום נעשה בידי אנרי אלקאן ונורית אביב, המוזיקה של מרקוס שטוקהאוזן, וההפקה של אגב פילמס. אורכו כשמונים ותשע דקות והוא דובר עברית וגרמנית. בתפקידים הראשיים ליזה קרויצר וריבקה נוימן. הסרט הוצג בפסטיבל ונציה 1989 וזכה שם בפרס המבקרים, וכן בפרס המבקרים בפסטיבל איסטנבול. הוא נעשה בתקופה שבה גיתאי חי ופעל מחוץ לישראל, אחרי הפולמוס סביב סרטיו התיעודיים המוקדמים.

חשיבותו נובעת מכך שהוא סרט ישראלי שמסרב לצורת הסיפור הישראלית. אין בו עלילה לינארית, השחקנים מדברים לעיתים ישירות למצלמה, וירושלים מצולמת כחורבה ולא כמקום גאולה. עבור חוקרי קולנוע זהו אחד הרגעים שבהם הקולנוע הישראלי נכנס לשיח האמנותי האירופי, וגיתאי הפך לבמאי הישראלי המוכר ביותר בפסטיבלים. המחלוקת סביבו חריפה. בישראל הוא זכה לביקורות קשות שטענו שהוא מנוכר, אליטיסטי ומייגע, שהוא מדבר אל קהל אירופי ולא אל קהל מקומי, ושהוא מציג את הציונות ככישלון מוסרי מראש. מנגד, תומכיו טענו שדווקא הסירוב שלו לספר סיפור מגובש הוא הטענה: אין נרטיב אחד שיכול להכיל את מה שקרה כאן. הוויכוח על גיתאי, בין שגריר תרבות למוציא דיבה, נמשך שלושה עשורים אחרי הסרט הזה.