אחד משלנו

שלושה חברים קרובים, אמיר, יותם ורפא, מתנדבים ליחידה מובחרת ועוברים יחד מסלול הכשרה קשה שמגבש אותם למשפחה לוחמת. אירוע טרגי מוציא את רפא מהיחידה ומשאיר את חבריו עם אשמה. שלוש שנים לאחר מכן חוזר רפא לבסיס, הפעם כחוקר, כדי לברר מה קרה באירוע שבו נהרג עציר, ומוצא את עצמו מול יותם, חברו לשעבר, שהוא כעת מפקד היחידה. אורי ברבש ביים לפי תסריט של אחיו בני ברבש, שהתבסס על מחזה שלו. אורכו של הסרט כמאה וארבע עשרה דקות. הוא זכה בפרסים מרכזיים בפסטיבל ירושלים 1989, ובהם בימוי, תסריט ומשחק לשרון אלכסנדר ולדליה שימקו, והביא כמאה ושמונים אלף צופים בישראל, מספר גדול מאוד לסרט ישראלי באותה תקופה. בין השחקנים גם ארנון צדוק ודן תורן.

הסרט יצא לאקרנים בשיא האינתיפאדה הראשונה, ולכן נקרא מיד כהתערבות פוליטית ולא כדרמה. הוא שם על המסך את מה שהעיתונות באותן שנים כינתה טיוח: הריגת עציר פלסטיני שהיחידה מנסה להסתיר. ההתקפה מימין טענה שברבש מציג את צה"ל כארגון מושחת, שהוא מפליל דור שלם של לוחמים על סמך מקרים חריגים, ושעצם ההצגה של הדברים בקולנוע מזיקה למדינה בזירה הבינלאומית. מנגד נטען, גם מצד מבקרי קולנוע וגם מצד אנשי צבא לשעבר, שהסרט דווקא אוהב את גיבוריו ואינו מציג אותם כמפלצות אלא כאנשים שנלכדו במערכת נאמנויות שהיא עצמה הבעיה. יש גם ביקורת מכיוון שלישי: שהעציר הפלסטיני, שהוא הקורבן בפועל, כמעט חסר קול ודמות, והסרט עוסק בסופו של דבר במצפון הישראלי ולא בו.