תל אביב על האש

סאלם, פלסטיני מירושלים המועסק כמתמחה שפה בהפקה של אופרת סבון פופולרית בשם תל אביב על האש, נתקל מדי יום במחסום. אסי, מפקד המחסום הישראלי, מגלה שאשתו מכורה לסדרה, ומתחיל להכתיב לסאלם רעיונות לעלילה בתמורה למעבר חלק. משם מתגלגל הסרט לקומדיה על כתיבה משותפת, שבה כל צד מנסה לכפות על הסדרה את הסוף הפוליטי שלו. הסרט הוא הפקה משותפת של לוקסמבורג, צרפת, ישראל ובלגיה, באורך כתשעים וחמש דקות, בבימויו של סאמח זועבי, יליד אעבלין שבגליל. הוא הוקרן בפסטיבל ונציה 2018 במסגרת אופקים, שם זכה קייס נאשף בפרס השחקן של המסגרת, המשיך לפסטיבלים רבים והופץ מסחרית בעשרות מדינות. בישראל הוא הגיע לבתי הקולנוע ב-2019 וזכה לביקורות מעורבות אך לתשומת לב רחבה.

חשיבותו היא בכך שהוא אחד המקרים הבולטים שבהם יוצר ערבי ישראלי מגיע לקהל הרחב עם קומדיה שאינה מבקשת אישור: המבט הוא של סאלם, והישראלי הוא הדמות שנתונה לצחוק. הסרט גם מדגים את הסבך של ההגדרה עצמה, הוא ערבי, ישראלי ואירופי בו זמנית, ובפסטיבלים סווג בדרכים שונות. המחלוקת סביבו נחלקה לשניים. מבקרים פלסטינים וישראלים משמאל טענו שהוא מרכך את המחסום, הופך אותו לזירה קומית וכמעט אנושית, ומייצר סרט מרגיע לקהל ישראלי ליברלי. מנגד, קולות מימין ראו בו סרט שמציג את הצבא הישראלי כמגוחך ומשרת נרטיב פלסטיני, וטענו כנגד השתתפות של גופי מימון ישראליים בהפקה. זועבי עצמו הצהיר שהוא מעדיף קומדיה על פני מלודרמה של קורבנוּת.