סאלח, פה זה ארץ ישראל

דוד דרעי, יליד ירוחם, יוצא מסיפור משפחתו כדי לבדוק כיצד הוחלט לאן יישלחו העולים מצפון אפריקה בשנות החמישים והשישים. הסרט, באורך כמאה ותשע דקות, נשען על פרוטוקולים של הסוכנות היהודית ושל גופי התיישבות שנפתחו לעיון, על הקלטות נדירות ועל עדויות של ותיקים בעיירות הפיתוח, ומעמת אותם עם זיכרון משפחתי חי. הוא מציב זו מול זו את קליטתם של עולים מפולין בשכונות במרכז הארץ ואת שילוחם של עולים ממרוקו ליישובי ספר מרוחקים, ומצטט ניסוחים ארכיוניים המדרגים אוכלוסיות לפי מטען אידיאולוגי ומעמד חברתי. הסרט הוקרן בבתי הקולנוע ובסינמטקים, שודר בטלוויזיה, ופרקים ממנו הופצו ברשת. לרוב שידור תיעודי כזה נבלע, אך כאן נוצרה סערה ציבורית ממושכת שכללה כתבות המשך, פאנלים, דיונים בכנסת ומאמרי תגובה נגדיים.

חשיבותו היא בהפיכת המחקר האקדמי על אפליית מזרחים בשנות החמישים לחומר ויזואלי נגיש, עם שמות, מסמכים ופרצופים. הוא הצטרף לגל של יצירה מזרחית בקולנוע, בטלוויזיה ובספרות שהתחזק באותן שנים, ושינה את אופן הדיבור הציבורי על עיירות הפיתוח. הוויכוח עליו לא היה על העובדות הבסיסיות אלא על הפרשנות. מבקרים, ובהם היסטוריונים, טענו שהסרט בורר מסמכים כדי לבנות תזה של תכנון מכוון ומרושע, ומתעלם ממצוקת התקופה, מחירום כלכלי וביטחוני וממדיניות שהופעלה גם על עולים אחרים. תומכיו השיבו שהאיסוף הסלקטיבי שאותו מייחסים לדרעי הוא בדיוק מה שנעשה לתיעוד ההיסטורי עצמו במשך עשורים, ושהסרט ממלא חסר. הוויכוח נטען גם פוליטית, כשקולות מימין ומשמאל גייסו את הסרט לטובת עמדות מנוגדות.