מילים נרדפות

יואב, ישראלי צעיר משוחרר משירות קרבי, מגיע לפריז עם החלטה לחדול להיות ישראלי. הוא מסרב לדבר עברית, לומד צרפתית ממילון, מתקיים כמעט בלי כסף ונקלע לזוגות, לעבודות מזדמנות ולשמירה בשגרירות ישראל. נדב לפיד, בסרטו העלילתי השלישי, נשען על פרק ביוגרפי משלו, ועובד עם הצלם שי גולדמן במצלמת יד קרובה, בחיתוכים חדים ובמונולוגים ארוכים. טום מרסייה, בתפקידו הקולנועי הראשון, נמצא כמעט בכל פריים. הסרט, הפקה ישראלית צרפתית גרמנית, הוקרן בתחרות פסטיבל ברלין 2019, זכה בדוב הזהב לסרט הטוב ביותר וגם בפרס מבקרי הקולנוע הבינלאומיים, הפעם הראשונה שסרט ישראלי לוקח את הפרס הראשי בברלין. בישראל הוא יצא באותה שנה, מכר מעט כרטיסים יחסית ועורר דיון ציבורי שהיה גדול בהרבה ממספר הצופים בו.

חשיבותו היא במעמד: הזכייה הציבה את לפיד בשורה הראשונה של הקולנוע האירופי, ואישררה קו של קולנוע ישראלי שנוצר בעיקר בעבור צופים בחוץ לארץ ובשיתופי הפקה זרים. היא גם חידדה שאלה שמלווה את הענף, האם הצלחה בינלאומית נמדדת בהכרה ביקורתית או בקהל מקומי. הוויכוח עליו היה קולני. מבקרים ופוליטיקאים בישראל ראו בו סרט שמצליח מפני שהוא מספק לאירופה את הישראלי הדוחה את עצמו, והצביעו על כך שהופק בסיוע ציבורי. אחרים טענו שדווקא ההפך: שהסרט הוא יצירה על חוסר האפשרות להימלט מזהות, ושיואב נכשל בפרויקט המחיקה שלו לאורך כל הסרט. גם קולנועית הוא פילג, יש שראו בו קולנוע חי ופרוע, ואחרים ראו בו יומרה ואפקטים ריקים.