תעלת בלאומילך

בלאומילך, חולה נפש שנמלט ממוסד, גונב מקדח פנאומטי ומתחיל לחפור באמצע כיכר מוגרבי ברחוב אלנבי בתל אביב. הבלגן שנוצר נתפס בטעות כפרויקט עירוני מאושר. שכנים, פקידים ומחלקות עירוניות שונות מתחילים לטעון לבעלות על החפירה, ושוטר מתוסכל שמגלם שייקה אופיר מנסה לעשות סדר. הסרט מגיע לשיאו בטקס פתיחה חגיגי לתעלת אלנבי המוצפת. הסרט מבוסס על סיפור שכתב אפרים קישון ב-1952 בעקבות תצפית שלו על עבודות חפירה ברחוב, באורך של כתשעים ושש דקות. לצורך ההפקה נבנתה שחזור מלא של רחוב אלנבי באולפני הרצליה, ובו נחפרה תעלה אמיתית שהוצפה במים. עלות ההפקה הגיעה לכחצי מיליון דולר, סכום עצום לתקופה, שמומן בין היתר בידי קישון עצמו, גופי טלוויזיה גרמניים ואיל ההון משולם ריקליס. כחצי מיליון צופים ראו אותו, והוא זכה בפרסים בברצלונה ובמונטה קרלו ובמועמדות לגלובוס הזהב.

בלאומילך הוא הסרט שבו הסאטירה הישראלית מפסיקה לצחוק על טיפוסים ומתחילה לצחוק על מנגנון. הבדיחה אינה על המטורף אלא על כך שהמערכת מסוגלת לאמץ כל מעשה שרירותי ולהעניק לו לגיטימציה בדיעבד, ובלבד שיהיה מי שיחתום עליו. השפה החזותית תומכת בכך: הסרט כמעט חסר דיאלוג ונשען על סלפסטיק ועל תנועה, מה שהפך אותו נגיש לקהל בינלאומי, במיוחד בגרמניה ובאוסטריה. יש הרואים בו נבואה על הבירוקרטיה הישראלית שממשיכה להתממש. הביקורת כלפיו טוענת שקישון מציע סאטירה נוחה: הוא לועג לפקידות הזוטרה ולעירייה, אך אינו נוגע בשאלות הפוליטיות הכבדות של ישראל ב-1969, שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים, ומחליף ביקורת פוליטית של ממש בקומדיה על ניירת. אחרים משיבים שדווקא ההימנעות מאקטואליה מיידית היא שהפכה את הסרט לעמיד, ושהוא נשאר מובן וחריף גם עשרות שנים אחר כך.