סלומוניקו

סלומוניקו הוא סוור יהודי יליד סלוניקי שעובד בנמל יפו ומסרב להתנתק מהעולם שממנו בא. כשהנמל נסגר והקהילה שסביבו מתפזרת, הוא קונה בכספי הפיצויים ובהלוואות דירה בצפון תל אביב ומגלה שאינו מצליח להתאקלם בה. בנו הבכור מתבייש בו, בנו השני מסתבך עם החוק, ובתו נכנסת להיריון מגבר אשכנזי שסלומוניקו כופה עליו לשאת אותה. הסרט נחתם בחתונה שבה ההבדלים העדתיים נמסים לרגע בתוך החגיגה. ראובן בר-יותם, שגילם את התפקיד הראשי, גם כתב את התסריט יחד עם אלי תבור, ולצדו מופיעים יהודה אפרוני וגבי עמרני. הבימוי של אלפרד שטיינהרדט ארוך יחסית לז'אנר, כמאה ושלוש עשרה דקות. הסרט היה להיט קופתי גדול ומכר בישראל כשש מאות ותשעים אלף כרטיסים, מספר עצום ביחס לגודל האוכלוסייה אז, וביסס את בר-יותם כאחד השחקנים המזוהים ביותר של התקופה.

חשיבותו של סלומוניקו נובעת בדיוק מהמקום שבו הוא נבדל מהבורקס הקלאסי. זהו סרט על עקירה כלכלית ותרבותית שנכתב ושוחק מבפנים, על ידי שחקן בן הקהילה שהוא מתאר, והוא מקדיש זמן ממשי לכאב של אב שהעולם שהכיר נמחק סביבו. יש שראו בו ייצוג מכבד ונדיר של מזרחיות בקולנוע הישראלי, ואפילו ביקורת מרומזת על מדיניות הפיזור והשיכון של אותן שנים. מנגד, טענו מבקרים שהסרט נופל בסוף אל אותו פתרון בדיוק שהוא לכאורה מערער עליו: החתונה המעורבת שמכשירה את כור ההיתוך ומסיימת את הסיפור בהרמוניה שאין לה כיסוי במציאות. יש גם מי שהצביע על כך שהדמות המזרחית נבנית סביב רעש, ידיים ורגשנות, כלומר על אותם סימנים שהז'אנר כולו הסתמך עליהם. הוויכוח הזה עדיין פתוח, והסרט מספיק מורכב כדי להזין את שני הצדדים.