מציצים

גוטה מחזיק קיוסק על חוף בתל אביב ואלי הוא זמר נשוי שמשעמם לו בבית, ושניהם, גברים בשנות השלושים לחייהם, מבלים את הקיץ בעשיית כלום: מטקות, פטפוטים על נשים, הצצות אל מלתחת הרוחצות, והתחמקות מכל דבר שנראה כמו אחריות. סביבם נערים מתבגרים, נשים שעוברות דרך הפריים ולא נשארות בו, וקיץ אחד שנגמר בלי שאיש מוכן להודות שגם הם נגמרים.

זוהר צילם את חבריו כשהם משחקים גרסה של עצמם, ויצא לו הסרט הישראלי המצוטט בהיסטוריה. בהקרנת הבכורה ישבו באולם שנים-עשר איש; היום כמעט כל משפט בו הוא נכס לשוני. מתחת לצחוק מסתתר דיוקן קר של הבועה התל אביבית שאחרי 1967 — גברים שנשארו ילדים, נשים ששימשו רקע. ההאשמה בשוביניזם רודפת את הסרט עד היום, ובצדק חלקי; מה שמציל אותו הוא שהמצלמה של זוהר לא באמת אוהבת את מי שהיא מצלמת.