חולה אהבה בשיכון ג'

ויקטור גר עם אמו בשכונה בפריפריה ומפעיל מהבית תחנת כבלים פיראטית. הוא ממציא לתושבי השכונה סיפורי הרפתקאות רומנטיות שמעולם לא קרו. כשמיכאלה, שחקנית בלונדינית, מגיעה ללמד דרמה במקום, ויקטור מפתח כלפיה אובססיה. היא דוחה אותו ומזעיקה משטרה, אך השכונה כולה נשאבת אל המרדף שלו, שהולך ונעשה בלתי אפשרי. סבי גביזון, שביים קודם את שורו, כתב וביים גם כאן. בתפקיד ויקטור משה איבגי, לצידו חנה אזולאי-הספרי בתפקיד לבנה, אביגיל אריאלי בתפקיד מיכאלה, ובין השאר גם שמיל בן ארי ואורי גבריאל. הסרט זכה בשמונה פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע, ובהם סרט, בימוי, תסריט ושחקן ראשי, בפרס הראשי של פסטיבל ירושלים ובפרסי קהל בפסטיבלים בסאו פאולו ובמנהיים. בישראל הוא הביא כמאתיים אלף צופים, מהמספרים הגבוהים של אותו עשור.

הסרט עומד בנקודת מפגש בין הקולנוע האישי לבין הקולנוע החברתי. הוא ממוקם בשיכון, אבל אינו סרט עדתי מוצהר, והוא נמנע מלהפוך את הפריפריה לנוף אקזוטי או למקום של חמלה מלמעלה. משה איבגי בנה בו את הדמות שהפכה למזוהה איתו יותר מכל. המחלוקת המרכזית סביבו התחדדה עם השנים דווקא. בשנות התשעים הוא נקרא כסיפור על אהבה מוחלטת ועל מחיר החלום, וויקטור נתפס כגיבור טרגי. בקריאה מאוחרת יותר, וגם בביקורת בת זמננו, נטען שהסרט מבצע רומנטיזציה של הטרדה: אישה אומרת לא באופן חד משמעי, פונה למשטרה, והסרט ממשיך למקם את הצופה בצד של הרודף. יש גם ויכוח על אופן הצגת השכונה, בין הטענה שהיא מצולמת באהבה ובלי התנשאות לבין הטענה שהתושבים מתפקדים כמקהלה קומית סביב הגיבור. שתי הקריאות חיות בסרט בו זמנית.