גמר גביע

יוני 1982. סמל כהן, איש מילואים ואוהד כדורגל, מתכנן לטוס לספרד למונדיאל. במקום זאת פורצת מלחמת לבנון והוא נשלח צפונה, נופל בשבי של יחידה פלסטינית ומובל בשיירה לעבר ביירות. מפקד היחידה, זיאד, חי בעבר באיטליה. בין השובה לשבוי נרקמת מערכת יחסים מורכבת שנשענת על אהבה משותפת לנבחרת איטליה, ושמתקיימת בין הומור, אלימות ורגעי חסד. ערן ריקליס ביים לפי תסריט של איל חלפון, ההפקה של מיכה שרפשטיין, הצילום של אמנון סלומון והעריכה של ענת לובארסקי. אורכו כמאה וחמש דקות והוא דובר עברית, ערבית ואנגלית. את ביירות שחזרו ביפו וצילמו סביבה בגליל, מכיוון שצוותים ישראליים אינם יכולים לצלם בלבנון. הסרט הוצג בפסטיבל ברלין 1991 ובפסטיבל מוסקבה באותה שנה, אך בישראל משך רק כחמישה עשר אלף צופים.

זהו אחד הסרטים המכוננים של קולנוע מלחמת לבנון, והוא קדם בשנים רבות לגל שהגיע בעשור שאחריו. הבחירה שלו רדיקלית: לא לספר את המלחמה מלמעלה אלא לכלוא את הצופה בתוך רכב אחד עם שני הצדדים. הוא גם אחד הסרטים שבהם שחקנים פלסטינים אזרחי ישראל, ובראשם מוחמד בכרי וסלים דאו, מקבלים תפקידים מרכזיים ומורכבים ולא נספחים. הביקורת מימין טענה שהסרט מייפה לוחמים פלסטינים ומציג אותם כאנושיים יותר מהחיילים הישראלים. מכיוון אחר נטען שהסרט מאזן יתר על המידה: ההשוואה בין כובש לנכבש דרך אהבת כדורגל משותפת מוחקת את הפער בין שני הצדדים ומייצרת סימטריה מזויפת. יש גם הטענה שהסרט אינו מלחמתי אלא הומניסטי במובן הנוח, ושהוא בורח מהשאלה מה בכלל עשה צה"ל בלבנון. הכישלון המסחרי שלו בישראל מספר בעצמו סיפור על מה שהקהל היה מוכן לראות ב-1991.