עונת הדובדבנים

מיקי הוא איש פרסום מצליח מתל אביב שמקבל צו מילואים ללבנון בשלב שבו הכוחות הישראליים כבר נערכים לנסיגה. הוא משוכנע שהוא יהיה החלל הבא, ומחליט לנהל את הימים האחרונים שלו כמו קמפיין: הוא משכנע צוות טלוויזיה אמריקאי, שמחפש סיקור אותנטי של המלחמה, להתלוות ליחידה ולתעד אותו. בין מיקי לכתבת מתפתחים יחסים, וככל שהיחידה מתקרבת לקו הקדמי הטון עובר מסאטירה למשהו אחר לגמרי. חיים בוזגלו, שביים קודם את נישואין פיקטיביים, כתב וביים באורך של כמאה ושלוש דקות ובתקציב של כשבע מאות אלף דולר. הסרט זכה בשלושה פרסי אופיר ב-1991, ובהם שחקן משנה לששון גבאי, פסקול וצילום. בישראל הוא הביא כשלושים אלף צופים בלבד. בין השחקנים גם צחי נוי ואלי יצפאן, בחירת ליהוק שהעצימה את הרושם הקומי המטעה של החלק הראשון.

הסרט חשוב משום שהוא חושף את מנגנון הייצוג עצמו. הוא לא רק מספר על מלחמה אלא על צילום של מלחמה, ועל האופן שבו הישראלי בן שנות התשעים כבר רואה את עצמו דרך עדשה. זו הייתה טענה חדשה בקולנוע הישראלי, והיא חוזרת בסרטי מלחמה מאוחרים בהרבה. המחלוקת נסבה על הטון. מבקרים טענו שהסאטירה מקררת את הזוועה, שהסרט לועג ליחידה ולחייליה ומתייחס למלחמה כאל בדיחה תל אביבית, ושהמעבר החד לרצינות בחלק האחרון אינו מתיישב עם מה שקדם לו. אחרים ראו בדיוק בזה את הישגו: הריחוק הציני הוא לא בגידה בנושא אלא תיאור מדויק של תודעה שכבר לא מסוגלת להתייחס למלחמה ברצינות. הפלסטינים והלבנונים כמעט אינם מופיעים בסרט, וגם על כך נמתחה ביקורת: זו מלחמה שמצולמת כולה מבפנים.