עיניים גדולות

בני פורמן הוא מאמן כדורסל, בעל ואב לשניים: אנרגטי, אגוצנטרי, אינסטינקטיבי, נראה חזק וסמכותי ובעצם ילדותי. המשיכה הבלתי נשלטת שלו לנשים מפרקת לו את המשפחה, את העבודה ואת מעגל החברים, ורק כשאשתו מגלה את בגידותיו הוא נאלץ להתעמת עם המחיר ולעבור תהליך התבגרות מאוחר. אורי זהר ביים ומגלם את פורמן בעצמו, וכתב את התסריט יחד עם הסופר יעקב שבתאי. לצדו מופיעים אריק איינשטיין, טליה שפירא וסימה אליהו. הסרט מצולם בשחור לבן בידי דוד גורפינקל, אורכו כשבעים וחמש דקות, והוא בנוי מסצנות ארוכות ומאולתרות למראה שנעות בין הומור למבוכה. עיניים גדולות הוא הסרט השני בטרילוגיה התל אביבית של זהר, בין מציצים לבין הצילו את המציל, וארכיון הסרטים הישראלי מתאר אותו כיצירה הטובה ביותר שלו ואחת מפסגות הקולנוע הישראלי.

הסרט הוא הרגע שבו הרגישות החדשה מפסיקה להיות סגנון ומתחילה להיות אבחנה. במקום גיבור לאומי או טיפוס עדתי, זהר מציב גבר ישראלי חילוני מהמעמד הבינוני ומפרק אותו לגורמים, בלי הזדהות ובלי גאולה. תל אביב שמאחוריו, על הבתים המתקלפים והחצרות המוזנחות, אינה רקע אלא טיעון. ההקשר הביוגרפי מטעין את הסרט עוד יותר: זהר חזר בתשובה זמן קצר אחר כך ונטש את הקולנוע, ורבים קוראים את הסרט למפרע כווידוי מוקדם. הוויכוח עליו נסוב בעיקר על הנשים. יש הטוענים שזהו סרט שמבקר חריפות את הגבריות הישראלית ואת הניצול שבה, ומראה את הריקנות שלה בלי לייפות. אחרים טוענים שהמצלמה עצמה שותפה למבט הזה, שהנשים בסרט הן אובייקטים בלי חיים פנימיים, ושהביקורת נעצרת בדיוק במקום שבו היא הייתה מתחילה לעלות לגיבור במחיר אמיתי.