סיגלית לנדאו וים המלח

סיגלית לנדאו נולדה בירושלים ב-1969, למדה בבצלאל, והשתתפה בביאנלה של ונציה כבר ב-1997 כאמנית צעירה. ב-2011 ייצגה את ישראל בביתן הישראלי בביאנלה של ונציה. במרכז עבודתה עומד ים המלח, לא כנושא ציורי אלא כשותף מייצר. אחת מעבודות הווידאו המזוהות איתה, DeadSee מ-2005, מראה ספירלה של כחמש מאות אבטיחים צפים על פני המים, חלקם שלמים וחלקם חתוכים וחושפים בשר אדום, כשגופה העירום של האמנית שזור בתוך השרשרת. הספירלה נפרמת לאט לאורך הצילום בתנועה אחת רצופה בלי חיתוך. שנים קודם לכן, ב-2000, צילמה את העבודה חישוק תיל, שבה היא מסובבת סביב מותניה חישוק עשוי תיל דוקרני על חוף ימה של תל אביב עד שהעור נפצע. מאמצע שנות האלפיים פיתחה שיטת עבודה שבה היא משקעת חפצים במי ים המלח לפרקי זמן ממושכים, מוציאה אותם מכוסים בגבישי מלח לבנים ומציגה אותם כפסלים. כך טופלו רשתות דייגים, נעליים, כלי נגינה, חוטי תיל, ושמלת כלה שחורה שהפכה לבנה, וכן אגן טבילה משיש שהוזמן במיוחד ואיבד את תפקודו בשל המלח שכיסה אותו. במקביל היא מקדמת שנים ארוכות את הרעיון של גשר מלח, פרויקט שיחצה את ים המלח ויחבר בין ישראל לירדן, ונשען על מחקר של תהליכי ההתגבשות באגן הדרומי. עבודותיה הוצגו במוזיאון ישראל, במוזיאון תל אביב ובמוסדות רבים בחו"ל.

לנדאו העבירה את הפיסול הישראלי מן הסטודיו אל אתר גיאולוגי מתכלה. ים המלח מתייבש בקצב מהיר, בולענים נפערים סביבו, והוא בעת ובעונה אחת אתר תיירות, מפעל כימי, גבול מדיני ואסון אקולוגי. בבחירה לתת לו לייצר את הפסלים במקומה, לנדאו הפכה את משך הזמן ואת ההרס עצמם לכלי עבודה, ויצרה חומר שהוא בו זמנית משמר ומכלה. סביב זה מתנהל ויכוח נוקב. מבקרים טוענים שהתוצאות ראוותניות ומצטלמות מדי, שגבישי המלח הלבנים הופכים קטסטרופה סביבתית לתכשיט יפהפה שנמכר היטב בחו"ל, ושיש כאן ייצוא של אקזוטיקה ישראלית לשוק בינלאומי שרעב לדימויים מן המזרח התיכון. לצד זה נטען שהשימוש החוזר בגוף נשי עירום כחלק מן הדימוי מחזיר בדלת האחורית בדיוק את האסתטיזציה שהעבודה מתיימרת לבקר, ושרעיון גשר המלח הוא מחווה אוטופית שמחליפה פעולה פוליטית ממשית בסמל נעים. מגיניה משיבים שהיופי אינו קישוט אלא הטיעון עצמו, שכן ים המלח באמת עושה את שני הדברים בבת אחת, משמר לנצח וממית, ואי אפשר לתאר אותו בלי הסתירה הזאת. הם מציינים שמדובר בפרקטיקה שנמשכת שני עשורים במקום ממשי, עם עבודה מול חוקרים ומול תושבי האזור, ולא בסמליות שנרקחה בסטודיו, ושהצעה לגשר בין ישראל לירדן איננה נאיביות אלא דימוי בלתי אפשרי בכוונה, שכל תפקידו למדוד את המרחק בין שתי הגדות.