המוזיאון לתולדות השואה ביד ושם

משה ספדיה נולד בחיפה ב-1938, היגר לקנדה ופרץ לתודעה העולמית עם מתחם המגורים הביטאט 67 במונטריאול. את המוזיאון החדש לתולדות השואה ביד ושם תכנן במשך כעשר שנים, והוא נחנך במרץ 2005 בטקס שהשתתפו בו עשרות ראשי מדינות, והחליף את המוזיאון ההיסטורי הקודם שפעל מ-1973. הפתרון האדריכלי הוא פריזמה משולשת מבטון באורך של כמאה שמונים מטר, החוצה את הר הזיכרון ושוקעת ברובה בתוך ההר. לאורך רכס הגג נמתח פס צר של זכוכית שמכניס אור טבעי אל תוך המבנה הקבור, כדי שהחלל לא יהיה מרתף אפל. הרצפה יורדת ועולה, המסלול לינארי, ועשרה אולמות תצוגה מסתעפים ממנו לסירוגין כך שהמבקר נאלץ לחצות את הציר שוב ושוב ואינו יכול לדלג על פרק. שטח הבנייה הוא כארבעת אלפים ומאתיים מטרים רבועים. בקצה המסלול נמצא היכל השמות, אולם עגול שמעליו קונוס ובו תצלומי נספים, ומתחתיו באר חצובה בסלע. משם יוצא המבקר אל מרפסת רחבה הבולטת מן ההר ונפתחת אל נוף הרי ירושלים. ספדיה הסביר שהצורה המשולשת נבחרה גם מטעמים הנדסיים, כדי לעמוד בלחץ האדמה סביבה, וגם כדי לאפשר את פס האור לאורך המבנה. הפרויקט היה מן היקרים והמורכבים שנבנו בישראל, וספדיה עצמו תיאר בדיעבד את העבודה בישראל כקשה במיוחד, ואת יד ושם כאחד הפרויקטים היסודיים בקריירה שלו.

הבניין החליף את מוזיאון ההנצחה מסוג של אוסף מוצגים במסלול חוויתי מתוכנן, ובכך הצטרף לגל בינלאומי של אדריכלות זיכרון והפך לאחד המבנים המשפיעים בתחום. הוא גם הפך לאתר שדרכו עוברים כמעט כל המנהיגים הזרים המבקרים בישראל, כלומר הוא ממלא תפקיד מדיני ולא רק חינוכי. הביקורת המרכזית נגדו נוגעת בדיוק לכך. מבקרים טענו שהאדריכלות כותבת סוף גאולי לסיפור: המבקר נדחס למסלול חד כיווני אפל, נשלל ממנו חופש התנועה והבחירה, ובסופו הוא נפלט אל אור ואל נוף ירושלמי, כך שהשואה מסודרת כפרולוג להקמת המדינה. לפי הטענה הזאת המבנה מפעיל את הצופה רגשית ומספק לו נחמה שלא ביקש, ובכך מחליש את היכולת של הביקור להיות מטלטל ופתוח. יש שהוסיפו טענה נוספת, שהמחווה האדריכלית עצמה, החיתוך הדרמטי בהר והאור מלמעלה, מתחרה בעדויות ובמסמכים המוצגים בתוכה ומושכת אליה תשומת לב שאינה מגיעה לה. המגינים השיבו שהיציאה בסוף אינה גאולה אלא פשוט יציאה אל החיים, ושספדיה בחר בכוונה לכוון את המרפסת אל נוף רגיל של הרים ובתים ולא אל סמל לאומי כלשהו. הם טענו שסיפור כרונולוגי חייב מסלול, ושמוזיאון שמשאיר מיליוני מבקרים בלי מבנה ברור פשוט לא ילמד אותם דבר, וכי הצורה הצרה והשקועה באדמה היא דווקא מעשה של איפוק, שהרי הבניין כמעט אינו נראה מבחוץ.