פרבדה של זויה צ'רקסקי

זויה צ'רקסקי-נאדי נולדה בקייב ועלתה לישראל ב-1991, בגיל ארבע עשרה, כחלק מגל העלייה הגדול מברית המועצות לשעבר. ב-2010 הקימה יחד עם ארבע ציירות נוספות שעלו באותה תקופה, אולגה קונדינה, נטליה זורבובה, אסיה לוקין ואנה לוקשבסקי, את הקבוצה ניו ברביזון, שקראה לחזרה אל ציור פיגורטיבי מן ההתבוננות ואל יציאה אל הרחוב לצייר מהחיים. בפברואר 2018 נפתחה במוזיאון ישראל בירושלים תערוכת היחיד שלה פרבדה, באוצרותו של אמיתי מנדלסון. התערוכה עסקה כמעט כולה בחוויית העלייה של שנות התשעים והוצגה בשפה של ציור נרטיבי מיומן, עשיר בפרטים ובעל טון קומי חד. הציורים תיארו את מרכז הקליטה, את החדר בדירה השכורה, את המהנדס שנעשה מנקה ואת הרופאה שנעשתה מטפלת סיעודית, את המכולת הרוסית עם המוצרים המוכרים, את בדיקת הכינים בבית הספר, את עץ האשוח של ראש השנה האזרחית שנתפס כסמל נוצרי, ואת המפגשים המתוחים והמצחיקים עם ותיקי הארץ ועם שכנים. צ'רקסקי לא הציגה קהילה מיוסרת ולא מודל של קליטה מוצלחת, אלא סדרה של סצנות שבהן כל צד נראה קטן, נלעג או אכזרי ברגע מסוים. בתגובה לשאלות על התערוכה אמרה שהיא לא באה להאשים ואינה מסדרת חשבונות עם איש. אחרי פרבדה המשיכה לצייר סדרות על נושאים נוספים, בהם החיים בניגריה שאליה נסעה בעקבות בן זוגה, וסדרות שנוגעות במלחמה באוקראינה.

חשיבותה של התערוכה מוסדית לא פחות מאמנותית. העלייה מברית המועצות לשעבר היא גל ההגירה הגדול ביותר בתולדות המדינה, ועד פרבדה כמעט לא היה לה ייצוג מרכזי במוזיאון הלאומי כנושא בפני עצמו, ולא כפרק בסיפור הציוני הכללי. צ'רקסקי גם החזירה למרכז הבמה ציור סיפורי, מיומן ומצחיק, בשדה שהתרגל לחשוב שציור כזה הוא נאיבי או מיושן. הוויכוח סביבה היה מיידי. מבקרים טענו שהיא נשענת על גרוטסקה ועל קריקטורה, ושהדרך שבה היא מציירת את השכן המזרחי, את העולה מאתיופיה, את הזונה הרוסייה או את הפקידה הישראלית משעתקת סטריאוטיפים במקום לפרק אותם, ושסאטירה שמוצגת מקירות המוזיאון הלאומי הופכת בני אדם ממשיים לפאנץ' ליין. נטען גם שהדימויים הסובייטיים בעבודתה נגועים בנוסטלגיה שמלבינה משטר אלים, ושהחדות הקומית באה על חשבון מורכבות. מגיניה השיבו שהחץ החד ביותר מכוון תמיד אל הקהילה שלה עצמה ואל עצמה, ושבדיוק בכך היא נבדלת ממי שצוחק על אחרים. הם טענו שהיא מסרבת לשתי הנוסחאות הנוחות, גם לסיפור העולה כקורבן וגם לחגיגה הרב תרבותית המנומסת, ושהאי נוחות שהתערוכה מייצרת אצל הצופה הוותיק היא ההישג ולא התקלה. באשר לציור עצמו, טענו שהמיומנות הפיגורטיבית היא כלי ולא נוסטלגיה, משום שרק ציור שיודע לספר סיפור יכול להחזיק סצנה חברתית שלמה בתוך מסגרת אחת.