החיילים של עדי נס

עדי נס נולד ב-1966 בקריית גת למשפחת עולים מאיראן, וסיים לימודי צילום בבצלאל ב-1992. את סדרת החיילים החל לצלם ב-1994 והמשיך בה עד שנת 2000. הסדרה נולדה מתוך תחושה שחיילי השירות בלבנון נשכחו מן התודעה הציבורית, ונס בחר לענות על כך לא בתיעוד אלא בהיפוכו: כל תצלום הופק בקפידה, עם דמויות שנבחרו מראש, תלבושת, איפור, תאורה, זווית ותפאורה מתוכננות. התוצאה נראית כמו רגע שנתפס במקרה, אך אינה כזאת, ולעיתים נס משאיר בתוך הפריים רמז לבמה, כמו ערכת איפור, כדי שהצופה לא יתבלבל. בין הדימויים המוכרים בסדרה יש חיילים הבונים פירמידה אנושית שמזכירה תצלומי הנפת דגל, חיילים המשתינים בשדה, וחייל פצוע הנישא בידי חבריו כמו בפייטה. העבודה המזוהה ביותר צולמה ב-1999, נושאת את השם ללא כותרת, ומסודרת לפי הקומפוזיציה של הסעודה האחרונה של לאונרדו דה וינצ'י: חיילים יושבים סביב שולחן ארוך ומאולתר בשלוש קבוצות, ובמרכז דמות בודדה הבוהה קדימה במקום שבו מופיע ישו במקור. התצלום נמכר במכירה פומבית בסכום של כ-377 אלף דולר, שיא לצילום ישראלי. לאחר סדרת החיילים פנה נס לסדרות תנכיות בשנים 2004 עד 2006, ובהן פרשנויות לאברהם ויצחק, לרות ונעמי ולהגר, ומאוחר יותר צילם סדרה על עיירות פיתוח ועל יישובי עבודה.

הסדרה שינתה את מעמד הצילום המקומי. עד אז הצילום הישראלי נשען ברובו על מסורת דוקומנטרית ועל אתוס של רגע מכריע, ואילו נס יצר תמונות שהן כולן בנייה, ובכך העביר את הדיון מן השאלה מה קרה אל השאלה איך אנחנו רגילים לראות. במקביל הכניס לתוך הקאנון הישראלי גברים מזרחים ותשוקה הומוארוטית, שני נושאים שכמעט לא היו נראים בו קודם. מכאן גם הוויכוח. מבקרים טענו שהעבודות מייפות את הצבא במקום לבקר אותו, שהן הופכות חיילים לאובייקט אירוטי מלוטש ומייצרות בדיוק את ההילה שהן מתיימרות לפרק, ושהצופה יוצא מהן מוקסם ולא מוטרד. עוד נטען שהשימוש באיקונוגרפיה נוצרית לצורכי חיילי צה"ל הוא מהלך ראוותני, שנועד לפתות שוק בינלאומי שמזהה מייד את הציטוט מדה וינצ'י ואינו צריך להכיר דבר מן ההקשר הישראלי. הביקורת החריפה ביותר קשרה בין השניים וטענה שהמחיר הגבוה במכירות הפומביות הוא ההוכחה שהמחאה נבלעה בשוק והפכה למוצר יוקרה על סבל של חיילים. מגיניו השיבו שהיופי הוא המלכודת ולא הכשל: מכיוון שהאתוס הישראלי עצמו מייפה את החייל, הדרך היחידה לחשוף את המנגנון היא לבנות אותו מחדש עד הסוף ואז להשאיר בתוכו סדק. הם הצביעו על הרמזים הגלויים לבימוי כעדות לכך שנס אינו מבקש אמון אלא חשד, וטענו שהצבת חיילים במקומם של תלמידי ישו אינה התחנפות אלא אמירה מדויקת על אידיאולוגיה של הקרבה שמבקשת מצעירים למות למען הכלל.