משכן בית המשפט העליון

משכן בית המשפט העליון בירושלים נבנה בתרומה של משפחת רוטשילד באמצעות קרן יד הנדיב, ונחנך ב-1992. את התכנון זכו האדריכלים עדה כרמי-מלמד ואחיה רם כרמי, בני האדריכל דב כרמי, בתחרות אדריכלית שנערכה באמצע שנות השמונים. השניים הגיעו מנקודות מוצא שונות: רם כרמי היה מזוהה עם האדריכלות הברוטליסטית הישראלית ועם מבני בטון מונומנטליים, ואילו עדה כרמי-מלמד עבדה שנים בניו יורק ולימדה שם. הבניין שהם תכננו מוותר על מונומנטליות חזיתית לטובת מסלול. המבקר נכנס דרך שער ומטפס במעלה גרם מדרגות אל אולם כניסה מואר, שמעליו פירמידת אבן החותכת חלל עגול, ציטוט של קברי נחל קדרון ושל יד אבשלום. משם נפרשות שתי מערכות גיאומטריות המשוחחות זו עם זו לאורך כל המבנה: קווים ישרים וארוכים מול קשתות ועיגולים, המזוהים עם חוק כתוב מול שיפוט אנושי. אגף הספרייה נמתח כקו ישר וארוך, אולמות המשפט מסודרים לאורך מסדרון שבו נפתחים חלונות אל נוף ההרים ואל העיר, וחצר פנימית עם בריכת מים משמשת מקום המתנה. חומרי הבניין הם אבן ירושלמית מקומית, טיח לבן, נחושת ובטון, והאור הטבעי מנוצל כאמצעי עיצוב מרכזי, לרבות קיר זכוכית סביב הספרייה. הבניין זכה בפרסים אדריכליים והפך ליעד תיירות בפני עצמו, עם סיורים מודרכים קבועים.

חשיבותו כפולה. מבחינה אדריכלית הוא סימן את הסוף של השלטון הבלעדי של הבטון החשוף בבנייה הציבורית בישראל ואת החזרה אל אבן, אל אור ואל ציטוט היסטורי מקומי, בלי ליפול לחיקוי מזרחי דקורטיבי. מבחינה תרבותית הוא הבניין שדרכו הציבור הישראלי פוגש את רעיון הרשות השופטת, והמסלול שבתוכו הוא טיעון: עלייה, מעבר בין ישר לעגול, ומבט החוצה אל העיר מכל אולם. כאן מתחילה גם המחלוקת, והיא לא רק אדריכלית. מבקרים טענו שמדובר בארמון שנתרם בידי משפחה פרטית לרשות שופטת, ושהפאר והטקסיות שלו מבטאים בדיוק את תפיסת עצמה של מערכת משפט אקטיביסטית ומרוממת מעל האזרח, במקום בית משפט צנוע ונגיש. אחרים הוסיפו ביקורת אדריכלית: שהבניין הוא תפאורה משוכללת, אוסף פוסטמודרני של ציטוטים מקבר אבשלום, מן העיר העתיקה ומן המנדט, שמצטרפים לחוויה קולנועית ולא למבנה בעל היגיון פנימי אחד, ושהסמליות המפורשת שלו מנחיתה על המבקר משמעות במקום לאפשר לו לחשוב. מגיניו השיבו שאדריכלות ציבורית חייבת להיות קריאה לאזרח הפשוט, ושהיכולת של אדם בלי השכלה אדריכלית להבין מה אומר לו הבניין היא הצלחה ולא כשל. הם טענו שהציטוטים אינם קישוט אלא קשירה של מוסד חדש לנוף ולהיסטוריה של המקום שבו הוא יושב, ושהאיכות המקצועית, החל בפרטי האבן וכלה בשליטה באור, היא מן הגבוהות שנעשו כאן. באשר לטענת הארמון, השיבו שכבוד למוסד אינו ניתוק ממנו, ושדווקא הבניין הזה פתוח לקהל יותר מכל מוסד שלטוני אחר בישראל.