דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית

שרה ברייטברג-סמל נולדה ב-1947 ושימשה אוצרת האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות בין 1977 ל-1989. ב-1986 העלתה שם את התערוכה דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית, ולצידה מסה בקטלוג שהיא לפחות חשובה כמו התצוגה עצמה. הטענה הייתה שקיימת שפה מקומית מובחנת, שאינה חיקוי מקומי של זרמים בינלאומיים אלא איכות בפני עצמה, והיא ניכרת בבחירה עקבית בחומרים דלים וזמינים: לוח סיבית, קרטון, נייר עיתון, נייר דבק, צבע תעשייתי, קולאז' של גזירי דפוס, שרבוט וכתב יד. לדבריה זו אינה עניות של אמצעים אלא ערך, ומקורותיה כפולים: מצד אחד סירוב יהודי עתיק לעושר החומרי של הדימוי ולפיתוי הצורני, ומצד שני מחאה ישראלית מקומית נגד השפע והייצוגיות של המסורת האירופית. במרכז התזה עמד רפי לביא וחוג תלמידיו ועמיתיו, ואילו אריה ארוך הוצב כאב קדמון של הכיוון. בין המשתתפים היו רפי לביא, אריה ארוך, מיכל נאמן, יאיר גרבוז, תמר גטר, נחום טבת ומשה גרשוני. המונח דלות החומר יצא מן הקטלוג אל השפה ותוך זמן קצר הפך למטבע לשון שבו מדברים על אמנות ישראלית בכיתה, בגלריה ובעיתון. ב-2021 הוענק לברייטברג-סמל פרס ישראל, ובנימוקי השופטים נכתב שהתערוכה והמסה הנלווית לה הנחו את שיח האמנות בישראל שנים רבות, הישג חסר תקדים בתולדות רעיונות האמנות המקומיים. היא מתה ב-2022.

הכוח של התערוכה הוא שהיא לא רק תיארה מצב אלא יצרה אותו. מרגע שהוגדרה דלות החומר כאיכות, אמנים צעירים ידעו לאיזה מגרש הם נכנסים, אספנים ידעו מה לקנות ומוזיאונים ידעו מה לאסוף, וכל דיון על זהות מקומית באמנות נאלץ לעבור דרך המונח הזה. מכאן גם עוצמת ההתקפה שבאה מאוחר יותר, בעיקר משנות התשעים ואילך. מבקרים, ובהם שרה חינסקי, טענו שהתערוכה לקחה את הטעם של חוג חברתי אחד, קטן, תל אביבי, אשכנזי ובעיקר גברי, והלבישה עליו הסבר מטפיזי על יהדות ועל סירוב לדימוי, וכך הפכה סוציולוגיה של הדרה למהות לאומית. לפי הטענה הזאת, מי שלא צייר על סיבית פשוט הוצא מן ההיסטוריה: אמנים מזרחים, אמנים פלסטינים אזרחי ישראל, אמני הפריפריה, אמנים שעבדו במלאכה, בקרמיקה או בציור מיומן ועשיר. עוד נטען שהמונח עצמו מנחם: הוא הופך מגבלה של שוליים תרבותיים למעלה, ובכך פוטר את השדה המקומי מהתמודדות עם השאלה אם העבודות אכן טובות. המגינים השיבו שאוצרת אינה מפקד אוכלוסין ותפקידה להציג טענה חדה שאפשר להתווכח איתה, ושתערוכה שלא מוציאה איש מן הכלל אינה טוענת דבר. הם ציינו שהתערוכה כללה נשים במקום מרכזי, שהיא עצמה הייתה ביקורתית כלפי החברה הישראלית ולא חוגגת אותה, ושעצם הזיהוי של שפה חומרית משותפת היה הישג אינטלקטואלי אמיתי. עוד טענו שהיקף הביקורת שנמתחה עליה במשך שלושים שנה הוא ההוכחה הטובה ביותר לחשיבותה, שכן איש אינו טורח לפרק תערוכה שלא הזיזה דבר.