נא לגעת

נא לגעת הוקם ב-2002 בידי הבמאית אדינה טל והיזם ערן גור, סביב קבוצת שחקנים חירשים-עיוורים, הראשונה מסוגה בעולם. רוב חברי הלהקה חולים בתסמונת אשר, מחלה גנטית נדירה הפוגעת בשמיעה ובראייה בהדרגה, כך שרבים מהם נולדו חירשים ואיבדו את הראייה בבגרותם. העבודה מתנהלת דרך שרשרת מתורגמנים הצמודים לכל שחקן, בשפת סימנים במגע על כף היד, וכל הנחיה בימתית עוברת דרך הגוף. הצגתה הראשונה של הקבוצה, אור נשמע בזיגזג, בבימוי אדינה טל, נבנתה מסיפוריהם האישיים של המשתתפים. ההצגה שהפכה את המפעל למוכר בעולם הייתה לא על הלחם לבדו, שעלתה ב-2007 עם אחד עשר שחקנים חירשים-עיוורים, ובה השחקנים לשים בצק ואופים לחם על הבמה לאורך ההצגה, כך שריח הלחם מגיע אל הקהל בסופה. בדצמבר 2007 נפתח מרכז נא לגעת במחסן בנמל יפו, ובו אולם תיאטרון, מסעדת בלאק אאוט שבה הארוחה מוגשת בחושך מוחלט בידי מלצרים עיוורים, ובית קפה קפיש שבו הצוות חירש והמבקרים מזמינים בשפת סימנים. המרכז מפעיל גם סדנאות חושים, קורסים לשפת סימנים ופעילות חינוכית. לא על הלחם לבדו יצאה לסיבובי הופעות בעולם, בין השאר בניו יורק, בוושינגטון, בלונדון במסגרת פסטיבל בינלאומי, בדרום קוריאה ובאוסטרליה. הפעילות זכתה בהכרה בינלאומית, ואדינה טל הוכרה ב-2014 כיזמית חברתית של השנה מטעם קרן שוואב.

חשיבותו של המפעל היא בכך שהוא הפך אוכלוסייה שנתפסה כמושא לטיפול לקבוצת יוצרים בעלת קול משלה, ובנה סביבה מודל כלכלי שמעסיק אותם בשכר ולא מתחזק אותם מתרומות בלבד. הוא גם הפך את המפגש עצמו לחומר אמנותי: בחדר האוכל החשוך, הצופה הרואה תלוי במלצר העיוור, וההיררכיה הרגילה בין מי שנותן שירות למי שמקבל אותו מתהפכת. סביב המודל הזה מתנהל ויכוח אמיתי. המבקרים טוענים שמדובר במסחור של מוגבלות: הקהל בא כדי להתרגש ולצאת מחוזק בעצמו, לא כדי לשפוט אמנות, ולכן הביקורת המקצועית כמעט אינה מעיזה לומר אם ההצגה טובה או לא. יש הטוענים שהחוויה בחושך היא אטרקציה תיירותית שממירה עיוורון למוצר צריכה, ושכל המבנה מציב את השחקנים במקום של מוצג שמסייע לצופה הבריא לחוש טוב עם עצמו. המגינים משיבים שהשחקנים הם אנשים בוגרים שבחרו במקצוע, מקבלים שכר ועוברים אימון תובעני, ושהאשמה בניצול מחזירה אותם בדיוק אל מקום החסות שהמפעל ביקש לנפץ; לדבריהם ההתרגשות של הקהל אינה פסולה אלא תוצאה של יצירה מדויקת, והעובדה שהעבודות עמדו במבחן של פסטיבלים בינלאומיים מלמדת שהן נשפטות גם כאמנות. הם מוסיפים שהחלופה למודל הזה אינה תיאטרון טהור יותר, אלא היעדר גמור של קול לקהילה שכמעט אין לה מרחב ציבורי.