התיאטרון הערבי-עברי ביפו

הפעילות ביפו העתיקה החלה ב-1991, כשהבמאים גבי אלדור ויגאל עזרתי, יחד עם המפיקה עדית נעמן, הקימו את התיאטרון הערבי-עברי כמסגרת דו-לשונית. ב-1998 קמה במבנה גם להקה נוספת, תיאטרון אל-סראייא, שנוסד בידי אדיב ג'השאן ופועל בערבית, ומאז מתקיימות שתי הלהקות זו לצד זו תחת קורת גג אחת, מקיימות הפקות משותפות ונפרדות ומפעילות פסטיבלים, סדנאות ופעילות קהילתית ביפו. ההפקות המוקדמות עסקו ישירות בסכסוך, ובהן מחולות הערב מ-1991 וסמטת הכיסאות הלבנים מ-1997, וכן עבודות תיעודיות שנשענו על פרוטוקולים ועל ועדות אמת ופיוס. בהמשך התרחב הרפרטואר: ההפקה הדו-לשונית עיניים מ-2012 עסקה במשורר מחמוד דרוויש, טווס סילוואן עלה ב-2014, הווידוי ב-2016, ומחכים לגודו ב-2018, לצד ערבי מוזיקה המוקדשים לאום כולתום ולפריד אל-אטרש. התיאטרון נתמך בכספי ציבור, ובשנים האחרונות הפכה התמיכה הזאת לזירת התנגשות. שרת התרבות מירי רגב דרשה לקצץ בתקציבו וביקשה מגורמי אכיפה לבחון שלוש מן ההפקות, ושר החינוך נפתלי בנט הוציא את ההצגה הווידוי מסל התרבות למוסדות החינוך, אף שוועדה מקצועית אישרה אותה. גם מול הממסד האמנותי התנהלו חיכוכים: כבר ב-2004 יצאו מנהלי התיאטרון בפומבי נגד פסטיבל עכו בטענה שהוא מתעלם מהם באירועים המוקדשים לחיים משותפים, ואילו הפסטיבל השיב שהטענה אינה נכונה והצביע על הפקה שבוימה בידי עזרתי.

מקומו של הבית הזה בתולדות התיאטרון הישראלי נובע מן העובדה הפשוטה שהוא כמעט יחיד. ערבית היא שפת אם של כחמישית מאזרחי ישראל, אך כמעט אין לה במות ממוסדות בתוך הקו הירוק, ובוודאי לא כאלה שחולקות מבנה, קופה וקהל עם להקה עברית. עצם קיומו יוצר מצב נדיר שבו שני קהלים יושבים באותו אולם ושומעים שתי שפות באותו ערב. הביקורת עליו מגיעה משני צדדים מנוגדים. מימין נטען שאין לממן בכספי משלם המסים הצגות שמציגות את המדינה כמדכאת או שמעניקות במה לנרטיב שמצדיק אלימות, ושבחירה של ממשלה שלא לתמוך אינה צנזורה אלא הפעלת שיקול דעת תקציבי לגיטימי. מן הצד הפלסטיני נטען טענה אחרת לגמרי: שתיאטרון של חיים משותפים בתנאים של אי שוויון מייצר נורמליזציה, שהוא הופך אמנים ערבים לתלויים בכסף ממלכתי ובמתווכים יהודים, ושהמודל של בית משותף מסתיר את הפער בין שתי הלהקות במקום להתמודד איתו. המגינים על התיאטרון משיבים שהוא אחד המקומות הבודדים שבהם המפגש קורה בפועל ולא בהצהרות, ושהדרישה שיוצר יוכיח נאמנות פוליטית כתנאי לתמיכה היא צנזורה שחזרה בדלת האחורית אחרי שבוטלה בכניסה הראשית. הם מוסיפים שמדינה שמממנת תרבות אינה רשאית לבחון תכנים, ושדווקא היכולת להעלות הצגה שנויה במחלוקת היא המבחן של מוסד ציבורי.