החרם על היכל התרבות באריאל

בסוף אוגוסט 2010 פרסמו עשרות שחקנים, מחזאים, במאים ואנשי תיאטרון מכתב שבו הודיעו כי לא יופיעו בהיכל התרבות החדש שנבנה באריאל, יישוב בשטחי הגדה המערבית. הרקע היה החלטת התיאטראות הרפרטואריים הגדולים, ובהם הקאמרי, הבימה ובית ליסין, לכלול את האולם החדש במסלול המנויים שלהם, כמו כל היכל תרבות עירוני אחר. החותמים טענו שהופעה מעבר לקו הירוק אינה פעולה תרבותית ניטרלית אלא מעשה פוליטי, והנהלות התיאטראות השיבו שאיש לא ייאלץ לעלות על הבמה באריאל בניגוד למצפונו, אך שהמוסדות עצמם ימשיכו להופיע שם. הפרשה הצמיחה מיד מחנה נגדי: עשרות אמנים אחרים חתמו על עצומה שקראה שלא להחרים את תושבי אריאל. בנובמבר 2010 פורסם מכתב אמנים נוסף, ושרת התרבות והספורט לימור לבנת הגיבה בחריפות ואמרה שהניסיון המחודש של קומץ אמנים להחרים את תושבי אריאל הוא ניסיון פסול, שתושבי המקום הם אזרחים שווי זכויות שמגיעה להם תרבות ככל אדם בישראל, ושמשרד התרבות בוחן שינוי בקריטריונים לתמיכה כדי למנוע הפליה של יישובים או קהילות. יושב ראש ועדת החינוך של הכנסת דאז אלכס מילר כינה את המכתב ניסיון פתטי והזהיר שתקציבים יופחתו ממוסדות שיאפשרו את החרם. ההמשך היה חקיקתי: ב-2011 חוקקה הכנסת את החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, שחשף את הקורא לחרם, לרבות חרם על אזור בשליטת המדינה, לתביעת נזיקין אזרחית. ב-2015 אישר בית המשפט העליון את עיקרו של החוק תוך ביטול חלקי של סעיף הפיצויים ללא הוכחת נזק.

הפרשה חשובה משום שהיא העבירה את הקו הפוליטי מן הבמה אל השאלה היכן מותר להעמיד אותה, וקבעה תקדים שנוכח מאז בכל דיון על תמיכה ציבורית באמנות. מבקרי החרם טענו שתושבי אריאל הם אזרחים שמשלמים מסים, וששלילת מופע מהם מענישה משפחות וילדים בשל מקום מגוריהם ולא בשל מעשיהם; הם הוסיפו שמוסדות תרבות הניזונים מכספי כלל הציבור אינם רשאים לברור את קהלם לפי מבחן פוליטי, ושהחרמה של אזרחים בידי אמנים ממומנים היא שימוש לרעה בעמדת כוח. תומכי החרם השיבו שהופעה באריאל אינה שירות תרבות אלא הכרה: היא משדרת שהיישוב הוא חלק רגיל מישראל ומטשטשת את מעמדו השנוי במחלוקת של השטח; לדבריהם חופש המצפון של שחקן כולל את הזכות לסרב להופיע במקום מסוים, וכפייה על אמן להופיע היא כפיית ביטוי ולא הבטחת שוויון. שני הצדדים הצביעו על אותה נקודה רגישה מכיוונים הפוכים, והיא הקשר בין כסף ציבורי לחופש אמנותי: האחד ראה בו עילה לחייב, השני ראה בו סכנה לשליטה פוליטית בתוכן. המחלוקת לא הוכרעה, והיא שבה ומתעוררת בכל פעם שהצגה יוצאת אל מעבר לקו הירוק.