תיאטרון אלמידאן ופרשת א-זמן אלמוואזי

תיאטרון אלמידאן בחיפה היה במשך שנים התיאטרון הרפרטוארי היחיד בישראל שפעל בערבית ונתמך בכספי משרד התרבות והעירייה. ב-2014 העלה התיאטרון את ההצגה א-זמן אלמוואזי, שפירושה זמן מקביל, מאת הבמאי והמחזאי הצעיר בשאר מורקוס. ההצגה נכתבה בהשראת חייו של אסיר ביטחוני המרצה מאסר עולם בגין רצח החייל משה תמם ב-1984, והתמקדה בשגרת חייהם של אסירים מאחורי הסורגים, בהמתנה, בזוגיות ובבניית כלי נגינה בתא. משפחת תמם וארגונים מן הימין יצאו במחאה חריפה וטענו שההצגה מעניקה לגיטימציה למחבל. ב-2015 הודיעה שרת התרבות מירי רגב, בפוסט בפייסבוק ובלי הודעה מוקדמת לתיאטרון, על הקפאת התקציב, ושר החינוך נפתלי בנט הורה להוציא את ההצגה מסל התרבות למוסדות החינוך. התיאטרון השיב שההצגה נבדקה ואושרה בידי שלושה אנשי מקצוע מתחום התיאטרון שמונו לשם כך, ושהיא אינה מהללת אלא מתארת. באמצעות ארגון עדאלה עתר התיאטרון לבית המשפט העליון ולבית המשפט המחוזי בחיפה בטענה שהקפאת הכספים נעשתה שלא כדין ומטעמים פוליטיים; חלק מחברי הנהלת התיאטרון התנגדו להגשת העתירה ואף שלחו מכתב נגדה ערב הגשתה. היועץ המשפטי לממשלה מתח ביקורת על שלילת מימון על בסיס תוכן יצירה. במקביל קידמה רגב את הצעת חוק הנאמנות בתרבות, שנועדה לאפשר שלילת תקציב ממוסד שפוגע בסמלי המדינה; ההצעה עברה קריאה ראשונה ב-2018 ולא הושלמה לכדי חוק. אלמידאן לא התאושש מן המשבר התקציבי, ובשנים שלאחר מכן הגיע להליכי פירוק.

הפרשה חשובה משום שהיא מדגימה כיצד השתנתה הצנזורה בישראל אחרי 1987. אין עוד ועדה שפוסלת מחזה לפני עלייתו, אך יש שר שיכול להקפיא תקציב אחרי הבכורה, ובפועל התוצאה עלולה להיות דומה או חמורה יותר, משום שהיא פוגעת לא בהצגה אחת אלא בקיומו של מוסד. המחלוקת נוגעת בשורש היחס בין מדינה לאמנות. המבקרים טענו שכסף ציבורי אינו זכות מוקנית, ושלמדינה יש רשות ואף חובה שלא לממן יצירה שמעמידה במרכזה דמות שהורשעה ברצח אזרח או חייל; לדבריהם משפחה שכולה אינה חייבת לממן במסיה הצגה שמאנישה את מי שרצח את בנה, ובחירה שלא לתמוך אינה איסור להציג. המגינים על התיאטרון השיבו שהאנשה אינה הצדקה, ושתיאטרון שאינו רשאי להיכנס אל תודעתו של אויב מאבד את תפקידו; הם הצביעו על כך שהיצירה אושרה בידי ועדה מקצועית, שההחלטה התקבלה בפומבי ברשת בלי הליך מסודר, ושבחינת תוכן כתנאי למימון היא הגבלה מוקדמת שחזרה בשם אחר. הם הוסיפו שהמהלך כוון אל התיאטרון היחיד שפועל בשפת המיעוט הערבי, ולכן משמעותו רחבה מהצגה אחת. הוויכוח לא הוכרע במישור העקרוני, אך במישור המעשי התיאטרון עצמו כמעט חדל להתקיים.