כלא סטנפורד

באוגוסט 1971 הוסב מרתף המחלקה לפסיכולוגיה בסטנפורד לכלא מאולתר. סטודנטים חולקו באקראי לסוהרים ולאסירים. התכנון היה לשבועיים; הניסוי הופסק אחרי שישה ימים. הגרסה שנכנסה לכל ספר לימוד היא זו שכתוב באתר הרשמי של הניסוי עד היום: ״תוך ימים ספורים הסוהרים שלנו הפכו סדיסטים והאסירים דיכאוניים״. המסקנה: המצב מנצח את האישיות, ואדם רגיל שמקבל תפקיד אכזרי יהפוך אכזרי.

ב־2018 וב־2019 נפתחו הארכיונים וההקלטות, ומה שיש בהם משנה את המשפט הזה מהיסוד.

ראשית, הסוהרים לא ״הפכו״ לכלום — הם תודרכו. בהקלטה מ־14 באוגוסט 1971, יום לפני תחילת הניסוי, אומר זימברדו לסוהרים שהם יוכלו ליצור שעמום, ליצור פחד, ליצור תחושה של שרירותיות, ומוסיף: ״יש לנו כוח מוחלט במצב הזה. להם אין שום כוח״. הסוהר הראשי נתן הנחיות טקטיות למסדרים, ובהן שתיקה כפויה, והסביר שסרקזם הוא כלי השפלה ״יעיל מאוד״. שנית, מבנה הניסוי כולו לא היה מקורי: אחד עשר מתוך שבעה עשר הכללים הועתקו מסימולציית כלא סטודנטיאלית שאותו סוהר ראשי הריץ שלושה חודשים קודם לכן — עובדה שלא פורסמה במשך כארבעים שנה. ושלישית, הסוהרים כלל לא ידעו שהם הנחקרים; הם הובלו להאמין שהם עוזרי מחקר.

ואז ההקלטות עצמן. הסוהר שהתפרסם כאכזרי ביותר אמר בתחקיר, ב־20 באוגוסט 1971: ״לאורך כל הניסוי הייתי שחקן, והגזמתי בכוונה... שיחקתי תפקיד״. סוהר אחר כתב במכתב: ״תמיד שיחקתי״. וסוהר שלישי דיווח שהסוהר הראשי או זימברדו ״הנחו אותי במפורש להתנהג בצורה מסוימת״. האסיר שהתמוטטותו היא הרגע הרגשי של כל הסיפור אמר בראיון, יום לפני סיום הניסוי: ״החלטתי שאני רוצה לצאת... הבנתי שאתה מעביר אותי סיפורים... הדרך הקלה ביותר הייתה פשוט לשחק משוגע... בניתי את זה בכוונה״.

ולבסוף, הנתונים. מתוך כמאה וחמישים שעות ניסוי תועדו כשש שעות וידאו וחמש עשרה שעות אודיו — פחות מחמישה עשר אחוז — וביום השלישי לא נאסף דבר. אחד מעוזרי המחקר כתב בדוח פנימי שהמדגם המצולם היה ״מוטה ברצינות״, כי צילמו בעיקר את הדרמטי והחריג. לא היו השערות שנוסחו מראש, לא הייתה קבוצת ביקורת, לא היו מדדים מתוקפים ולא נערכו מבחנים סטטיסטיים. הודעה לעיתונות שיצאה ביום השני הצהירה שהמטרה היא להביא למודעות את הצורך ברפורמה בבתי הכלא. המסקנה הוגדרה לפני שהיו נתונים.

זימברדו השיב לביקורת. הוא מודה בפגם המרכזי — שלא היה משקיף מדעי עצמאי ושהוא עצמו הפך למנהל הכלא — אך טוען שבסרטי היום הראשון הסוהרים דווקא מצחקקים, ושההקשחה באה רק אחרי מרד ביום השני; ולגבי האסיר שהתמוטט הוא כותב שחוקר שמאמין שנבדק מתמוטט מחויב אתית להתייחס לכך כאמיתי, גם אם יתברר אחר כך שהיה מדומה.

מה שכן אפשר ללמוד? יש ניסוי אחר. ב־2001 ערכו שני חוקרים בריטים סימולציה דומה, בליווי תיעוד מלא ופיקוח אתי: חמישה עשר גברים, שמונה ימים. הסוהרים **לא** התלכדו ונרתעו מלהפעיל סמכות; האסירים פיתחו זהות קבוצתית והפילו את משטר הסוהרים ביום השישי. ואז הוקמה קומונה שוויונית — והיא התפרקה, ובעקבות הכישלון שלה הציעו ארבעה משתתפים להקים משטר נוקשה בהרבה, ובשלב הזה הופסק המחקר. המסקנה שלהם: עריצות מתחילה להיראות אטרקטיבית כשקבוצה נכשלת בלנהל את עצמה — לא כשנותנים לאנשים מדים.

חשוב לא לגלוש לקצה השני. ההשפלות, שלילת השינה והשקיות על הראש קרו באמת; שניים מהאסירים התמוטטו באמת; וזימברדו עצמו איבד פרספקטיבה עד שקולגה עימתה אותו. מה שהביקורת מפילה היא הסיבתיות, לא האירועים. התפקיד לא פעל ״לבדו״ — מישהו סיפק אותו, הצדיק אותו והעניק לו רשות.