מילגרם

הניסוי בייל, בשנים 1961 ו־1962: נבדק מתבקש להעביר מכות חשמל בעוצמה הולכת וגדלה ל״תלמיד״ שטועה בתרגיל זיכרון. המחולל נראה אמיתי, שלושים מתגים, מחמישה עשר וולט ועד ארבע מאות וחמישים, עם תווית ״סכנה: מכה חמורה״. איש אינו מקבל מכה. במאמר שפורסם ב־1963, עשרים ושישה מתוך ארבעים איש הגיעו עד הסוף. שישים וחמישה אחוז.

המספר הזה הוא אמיתי, והוא גם מטעה. מילגרם הריץ עשרים ושלוש וריאציות על כשבע מאות ושמונים אנשים. כשחוקרים סיכמו לאחרונה עשרים ואחת מהן, על 740 נבדקים, הציות הממוצע היה 43.6 אחוז — והטווח נע מאפס ועד 92.5. הגרסה שבה הנבדק אינו לוחץ בעצמו על המתג הפיקה את השיעור הגבוה; הגרסה שבה הנבדק בוחר בעצמו את העוצמה הפיקה כמעט אפס. כלומר מה שקובע אינו ״סמכות״ מופשטת אלא כמה בדיוק המערך מכוון את האדם.

ואז מגיע הארכיון. ג'ינה פרי עברה על ההקלטות ועל התיקים ומצאה שהנסיין חרג מהתסריט שוב ושוב, חזר על ההנחיות מחוץ לסדר והמציא חדשות — כלומר ההליך לא היה מתוקנן כפי שהמאמר מציג. וממצא שני, שמשנה את פירוש המספר עצמו: בדיקה שערך עוזרו של מילגרם ומעולם לא פורסמה, שנותחה מחדש ב־2019, מראה שבשמונה עשרה מתוך עשרים ושלוש הווריאציות **מי שהאמין באמת שהוא גורם כאב העביר מכות חלשות יותר** ממי שלא האמין. תפיסת הכאב הגבירה מרי; הספקנות הגבירה ציות. חלק ממה שנספר כ״ציות״ הוא חשד שזה משחק.

גם הצד האתי, שבגללו הניסוי נחשב לאבן דרך בהגנה על נבדקים, שונה מהסיפור. לפי הארכיון, שלושה רבעים מהנבדקים יצאו מהמעבדה בלי שתוחקרו, וחלקם קיבלו את האמת בדואר חודשים ואף שנה אחר כך.

ולמרות הכול — התופעה שרדה. ב־2009 נערך שחזור חלקי: עוצרים ב־150 וולט, כי אצל מילגרם 79 אחוז ממי שעבר את הנקודה הזאת המשיך עד הסוף. שבעים אחוז מתוך שבעים נבדקים המשיכו מעבר לה, לעומת 82.5 אחוז אצל מילגרם — הפרש לא מובהק, ארבעים וחמש שנה אחר כך, גם אצל נשים וגם אצל גברים. יש גם ביקורת על השחזור הזה, שסינון הנבדקים מנפח את התוצאה. ובכל זאת, אין כאן נתונים מומצאים ואין הפרכה.

מה שכן השתנה הוא ההסבר. ארבע ההנחיות שהנסיין היה אמור לומר מסודרות בסולם עולה של לחץ, והרביעית היא היחידה שהיא פקודה של ממש: ״אין לך ברירה, אתה חייב להמשיך״. מתברר שהיא הייתה **הכי פחות** יעילה, ולרוב הובילה לסירוב; היעילה ביותר הייתה השנייה, ״הניסוי מחייב שתמשיך״. מכאן הפרשנות שרווחת היום: אנשים לא צייתו בעיוורון אלא שיתפו פעולה עם מפעל שנראה להם ראוי, ופרשו ברגע שהופעל עליהם כוח.

ולבסוף, ההקשר שמילגרם עצמו פתח בו את המאמר — השואה. היסטוריונים אינם מקבלים את ההשוואה. ביוזפוב, ביולי 1942, הציע מפקד גדוד משטרה גרמני לכחמש מאות אנשיו להשתחרר מירי בכאלף וחמש מאות יהודים; כשנים עשר נענו מיד, ובאומדנים מאוחרים כעשרה עד עשרים אחוז ביקשו העברה בסופו של דבר. כלומר יותר משמונים אחוז המשיכו לירות — בתנאים של קרבה לקורבן, מגע פיזי, פיקוח רופף ושיקול דעת, שהם בדיוק התנאים שבווריאציות של מילגרם **הגבירו** סירוב. המודל שלו מנבא כאן את ההפך ממה שקרה.