התקשרות

המחקר שהכול יצא ממנו קטן מכפי שנדמה. מרי איינסוורת' עקבה אחרי עשרים ושש דיאדות של אם ותינוק בבולטימור, בשני גלים בשנות השישים, בביקורי בית של כארבע שעות כל שלושה שבועות — כשבעים ושתיים שעות תצפית לכל משפחה בגל הראשון. הנשים גויסו דרך רופאי ילדים, ואיינסוורת' עצמה ציינה מאוחר יותר שהרופאים ״נטו לבחור נשים שעניינו אותם״.

מתוך אלפי שעות התצפית הזאת נולדה פרוצדורה בת עשרים דקות שהיא מה שכולם מכירים: ״המצב הזר״. שמונה שלבים, שתי פרידות ושני איחודים, והסיווג נקבע לפי מה שהילד עושה **באיחוד** — לא לפי כמה הוא בכה. זה הבדל שכדאי לדעת, כי הוא מקור לרוב אי ההבנות.

ואז השאלה המעניינת: האם החלוקה הזאת אוניברסלית? ב־1988 אוחדו שלושים ושניים מחקרים משמונה מדינות, 1,990 תינוקות. התוצאה: הסיווג הבטוח הוא השכיח **בכל** התרבויות שנבדקו — אבל הפילוגים שונים, ובאופן שמעניין אותנו במיוחד: ההבדלים **בתוך** מדינה היו בערך פי אחד וחצי מההבדלים בין מדינות. ישראל תופסת כאן מקום מיוחד. בקיבוצים שבהם נהגה לינה משותפת נמצאו 59 אחוז התקשרות בטוחה, לעומת 75 אחוז בקרב תינוקות ישראלים במעון; ובהשוואה ישירה בתוך הקיבוצים עצמם — 48 אחוז בלינה משותפת מול 80 אחוז בלינה משפחתית. הוויכוח אינו על המספרים אלא על משמעותם: האם זו עדות לכך שטיפול לילי לא עקבי, בידי שומרת מתחלפת, מייצר בדיוק את מה שהתיאוריה חוזה — או שהפרוצדורה עצמה מכוילת תרבותית ומטילה על תינוקות מסוימים מנת לחץ גדולה מדי. שימי לב שמדובר בהשוואה בין 23 ל־25 תינוקות, ועל סידור לילה שהקיבוצים עצמם זנחו.

מכאן לשאלה שמעניינת כל קורא: האם זה מנבא משהו? הכיוון קיים והוא קטן. במטא־אנליזות, הפער בין התקשרות בטוחה ללא בטוחה נותן גודל אפקט של 0.39 לכשירות חברתית, 0.31 להתנהגות מוחצנת, 0.15 למופנמת. זה בסדר הגודל של השפעת הורות על עבריינות — אמיתי, לא מכריע. גם ההעברה בין הדורות נמדדה: בסינתזה של תשעים וחמישה מדגמים ו־4,819 נבדקים, המתאם בין ראיון ההתקשרות של ההורה לסיווג התינוק הוא 0.31, ורגישות הורית מסבירה רק כרבע ממנו. שווה להשוות: במטא־אנליזה קודמת, מ־1995, המספר היה 0.47. האפקט התכווץ ככל שהמדגמים גדלו.

ומה עם יציבות לאורך החיים? כאן הוויכוח חריף. גישה אחת מוצאת מתאם ארוך טווח שמתייצב סביב 0.39; מטא־אנליזה גדולה על 127 מאמרים ו־21,072 מדידות מוצאת 0.39 בממוצע אך בדעיכה ברורה — 0.45 במרווחים של עד חצי שנה, 0.20 במרווחים של חמש עד חמש עשרה שנים, ובמרווחים ארוכים מחמש עשרה שנה 0.14, לא מובהק.

ועכשיו החלק שקשה לשמוע. ״סגנון התקשרות״ כפי שהוא מוכר היום — חרד, נמנע, בטוח, כתווית אישיות — לא מגיע מאיינסוורת' ולא מבולבי. הוא מגיע משאלון שפורסם בעיתון בדנוור ב־1985; החוקרים ניתחו את 620 התשובות הראשונות שהגיעו בדואר. ובבדיקה טקסונומטרית על כ־4,700 מבוגרים, בשלוש שיטות שנועדו במפורש לגלות טיפוסים, לא נמצאו טיפוסים: השונות רציפה, על שני צירים, ולא ארבע קופסאות. אפילו אמיר לוין, שכתב את רב המכר שהפיץ את החלוקה, פרסם ב־2026 ספר שמתקן אותה — שהסגנונות ניתנים לשינוי, משתנים בין מערכות יחסים, ואינם נחתמים בגיל שלוש — ומזהיר במפורש מלהתייחס אליהם ״כמו מזלות״.