פיאז'ה ומה שנשאר ממנו

ילד בן ארבע רואה שני כוסות מים זהות, ומסכים שיש בהן אותה כמות. שופכים את אחת לכוס צרה וגבוהה, והוא אומר בביטחון מלא שעכשיו יש בה יותר. זו משימת השימור, והיא עובדת. כל הורה יכול לנסות אותה הערב ולקבל את אותה תוצאה. על התופעה הזאת אין ויכוח.

הוויכוח הוא על מה שפיאז'ה בנה עליה. הוא תיאר התפתחות כסדרת שלבים שכל ילד עובר בסדר קבוע, ותיאר את השלב הראשון — השלב החושי־תנועתי, על שישה תת־שלבים — על בסיס שלושה נבדקים: ילדיו שלו. הוא לא דיווח איך נבחרו, כי לא היה מה לדווח.

הבדיקה הראשונה הגיעה מכיוון בלתי צפוי. ב־1974 חזרו על משימת השימור בשינוי אחד: במקום שהמבוגר יסדר מחדש את השורה בכוונה, בובת דובי ״שובבה״ פיזרה אותה בטעות. יותר ממחצית הילדים בגילאי ארבע עד שש ענו נכון. כלומר הילד הבין את הכמות — הוא פשוט הסיק שאם מבוגר טורח לשנות משהו ואז שואל שוב, כנראה משהו השתנה. זה הבדל בין יכולת לבין ביצוע, והוא מפרק את הלוגיקה של השלבים.

ואז הגיעה שיטת מדידה חדשה: כמה זמן תינוק מסתכל על משהו. ב־1985 נמדדו עשרים ואחד תינוקות בני כחמישה חודשים שראו מסך מסתובב כמו גשר מתרומם, ומאחוריו קופסה. כשהמסך עבר דרך המקום שבו הקופסה אמורה להיות, התינוקות הסתכלו יותר זמן — כאילו ראו משהו בלתי אפשרי. לפי פיאז'ה, ילדים בגיל הזה עדיין אינם יודעים שחפץ ממשיך להתקיים כשהוא נעלם. מכאן צמחה תפיסה שלמה של ״ידע ליבה״: מערכות מולדות ומצומצמות לחפצים, לסוכנים, למספר ולגיאומטריה — עם מגבלות חדות, כמו יכולת לעקוב אחרי כשלושה חפצים בלבד.

אלא שגם המדידה הזאת נחקרה. כבר ב־1999 נטען שההסתכלות הארוכה משקפת העדפה תפיסתית לתנועה רבה יותר ולא ציפייה מופרת, והוויכוח הזה חי עד היום; מגיניה של השיטה הודו ב־2024 שצריך לשלול את החלופה הזאת מקרה־מקרה. וחשוב מכך: בשנים האחרונות רצו קונסורציומים בינלאומיים ששחזרו ממצאים קלאסיים על תינוקות בעשרות מעבדות בבת אחת. התוצאה מעורבת בצורה מאלפת. בבדיקה הראשונה, על 2,329 תינוקות בשישים ותשע מעבדות, ההעדפה לדיבור מכוון־תינוק אכן אושרה — אבל בגודל של כמחצית ממה שדווח קודם. בבדיקה אחרת, על 521 פעוטות, התוצאה יצאה בכיוון **ההפוך** מהצפוי. ובבדיקה של ממצא מפורסם על תינוקות שמעדיפים דמות שעוזרת על פני דמות שמפריעה — במקור שנים עשר מתוך שנים עשר בחרו בעוזרת — יצא בשלושים ושבע מעבדות ו־567 תינוקות שיעור של 49.34 אחוז. הטלת מטבע.

הסיכום ההוגן קשה יותר משתי הכותרות המתבקשות. פיאז'ה לא ״טעה״: השימור, שגיאת החיפוש אצל תינוקות, והסדר הכללי של ההתפתחות — כל אלה תופעות אמיתיות וחוזרות. מה שנעלם הוא המבנה: שלבים חדים, אינטליגנציה כדבר אחד שמתפתח כיחידה, וההנחה שאדם מגיע בגיל אחת עשרה לשיא לוגי — מבחנים שסטודנטים במכללות נכשלים בהם בקביעות. ומה שנשאר, ושכדאי לדעת: הרעיון שילד בונה ידע דרך פעולה ולא מקבל אותו בהסבר, והתובנה ששגיאות של ילדים אינן רעש אלא מידע. גם החוקרים שהפריכו את השלבים עובדים עד היום בתוך המסגרת הזאת.