דלדול האגו

הניסוי מ־1998 בנוי כמו הצגה. אופים עוגיות שוקולד בחדר, כדי שהריח ימלא אותו. על השולחן מניחים שני מגשים: עוגיות חמות וממתקי שוקולד מצד אחד, קערת צנוניות מהצד השני. שישים ושבעה סטודנטים שהתבקשו לצום מגיעים, ומחולקים לשלוש קבוצות — לאכול רק צנוניות, לאכול שוקולד חופשי, או כלום. אחר כך כולם מקבלים חידה גיאומטרית שאין לה פתרון, ומודדים כמה זמן הם מתעקשים.

קבוצת הצנוניות החזיקה 8.35 דקות. קבוצת השוקולד — 18.9. קבוצת הביקורת — 20.86. פער של יותר מעשר דקות, מכך שאדם התאפק מלאכול עוגייה. מכאן נולד רעיון שכבש את העולם: כוח הרצון הוא משאב מוגבל, כמו שריר שמתעייף או מכל שמתרוקן, ושימוש בו במקום אחד מחליש אותו במקום אחר. ארבעת הניסויים באותו מאמר כללו יחד מאתיים ועשרים איש. עליהם נבנו יותר משש מאות מחקרים ושני רבי מכר.

הגרסה שהגיעה לציבור הלכה צעד נוסף: שהמכל מתמלא בגלוקוז, ושמשקה ממותק מחזיר כוח רצון. ב־2010 סיכמה מטא־אנליזה שמונים ושלושה מחקרים וקבעה גודל אפקט 0.62, בינוני עד גדול, וגם אישרה לכאורה את סיפור הסוכר.

וכאן מתחיל התיקון, בשלושה שלבים בלתי תלויים. ראשית, ב־2014, ניתוח הטיית פרסום על אותו גוף מחקרים: כשמתקנים לפי הקשר בין גודל המדגם לגודל האפקט, האומדן מתכווץ עד לאפס ואף מתחתיו. המחברים כתבו שהאפקט ״אינו ניתן להבחנה מאפס״ ושהראיות ״הוערכו ביתר באופן חמור״. שנית, ב־2016, נבדק סיפור הגלוקוז בנפרד: שלושים ושמונה השוואות מתוך תשעה עשר מאמרים, והתפלגות התוצאות התגלתה שטוחה — כלומר, לפי הכלי הסטטיסטי הזה, למחקרים האלה ״אין כמעט ערך ראייתי״.

ושלישית — הבדיקה הישירה. עשרים ושלוש מעבדות, 2,141 נבדקים, פרוטוקול שנקבע מראש ונרשם לפני האיסוף. התוצאה: גודל אפקט 0.04, עם רווח סמך שכולל אפס. שווה לשים לב לשני דברים. האחד: זה בדיוק מה שניתוח הטיית הפרסום ניבא שנתיים קודם. השני: מתוך עשרים ושלוש המעבדות, עשרים ושתיים צפו לפני ההרצה שהאפקט כן ישוחזר. רבות מהן היו מעבדות מומחים בשליטה עצמית. האינטואיציה המקצועית של התחום כולו לא תפסה את המציאות.

המחברים המקוריים לא קיבלו זאת. טענתם: המשימה שנבחרה לשחזור — מחיקת אותיות לפי כלל — לא מייצרת הרגל שצריך להתגבר עליו, ולכן לא באמת מדללת דבר. אבל הם גם כתבו משפט שראוי לצטט: ״בדיעבד, ההחלטה להשתמש בהליכים חדשים ולא בדוקים לפרויקט שחזור גדול הייתה טיפשית... חשבנו שחוסנו של דלדול האגו יתגבר על כל חולשה בשיטה החדשה. זו הייתה טעות מצערת״. ב־2021 נערכה בדיקה נוספת שעונה בדיוק להתנגדות הזאת, עם שתי משימות אחרות: שלושים ושש מעבדות, 3,531 נבדקים. גודל האפקט המאושר מראש: 0.06, לא מובהק. הנתונים היו פי ארבעה סבירים יותר תחת ההנחה שאין אפקט.

הוויכוח לא הסתיים בנימוס. באומייסטר ממשיך לטעון עד היום שדלדול האגו הוא מהממצאים החזקים בפסיכולוגיה החברתית, וחוקרים אחרים מכנים את הטענה הזאת מנותקת מהראיות. מייקל אינזליכט, שבנה את הקריירה שלו על התיאוריה וקיבל עליה פרס, כתב בדיעבד: ״שוב ושוב ניסיתי. שוב ושוב נכשלתי״, ו״הרגשתי כמו רמאי״.

ושורה אחרונה של הגינות: מה שקרס הוא המודל הספציפי — מכל שמתרוקן תוך דקות, ומתמלא בסוכר. עייפות אמיתית קיימת; היא פשוט דורשת שעות של מאמץ ולא שש דקות של צנוניות. וכוח רצון כתכונה יציבה לא נבדק כאן כלל.