אפקט המתבונן

ב־27 במרץ 1964, שבועיים אחרי רצח קיטי ג'נובזה בקווינס, פרסם ה״ניו יורק טיימס״ כתבה תחת הכותרת ״37 שראו רצח לא התקשרו למשטרה״. בגוף הכתבה נכתב 38. הטענה: שלוש התקפות על פני חצי שעה, עשרות אנשים שצפו מהחלונות, ואיש לא עשה דבר. הכתבה נולדה בשיחת צהריים: מפקד משטרת ניו יורק אמר לעורך שהסיפור מקווינס ״הוא אחד לספרים״, והעורך שלח כתב.

כמעט כל פרט בסיפור הזה אינו מדויק. בעדויות במשפט התבררו שתי התקפות ולא שלוש, והשנייה התרחשה בחדר מדרגות פנימי שכמעט אי אפשר היה לראות לתוכו. שכן פתח חלון בזמן ההתקפה הראשונה וצעק ״עזוב את הבחורה!״ — והתוקף הסתלק וחזר רק כעשר דקות אחר כך. לפחות שני אנשים התקשרו למשטרה. ושכנה בת שבעים ירדה לחדר המדרגות, מצאה את ג'נובזה ואחזה בה עד שהאמבולנס הגיע; היא הייתה בחיים כשהמשטרה הגיעה. ב־2016, שנים עשר וחמישים שנה אחרי, כתב העיתון עצמו — בהספד לרוצח — שהכתבה מ־1964 ״הפריזה באופן גס במספר העדים ובמה שהם תפסו״.

שימי לב למה שאי אפשר לעשות כאן: להחליף את המספר השגוי במספר נכון. אין כזה. סגן התובע אמר שמצאו ״בערך חצי תריסר״ עדים שימושיים; מקורות אחרים מדברים על כתריסר ששמעו או ראו משהו. כל מספר חלופי שמישהו יציג הוא מיתוס חדש.

ומכאן החלק המעניין: הכתבה השגויה הולידה מחקר אמיתי. ב־1968 בנו דארלי ולטנה ניסוי שבו נבדק שומע התקף אפילפסיה דרך אינטרקום. מי שחשב שהוא היחיד שמאזין דיווח ב־85 אחוז מהמקרים; מי שחשב שיש עוד מאזין אחד — ב־62; מי שחשב שיש ארבעה — ב־31. גם זמני התגובה התארכו בהתאם. בניסוי אחר, חדר שהתמלא בעשן: שבעים וחמישה אחוז דיווחו כשהיו לבד, ורק עשרה אחוזים כשישבו לידם שני שותפים אדישים.

האפקט הזה עמד במבחן. במטא־אנליזה מ־2011, על 105 גדלי אפקט ויותר משבעת אלפים נבדקים, הוא קיים ובגודל קטן עד בינוני. ובאותה מטא־אנליזה נמצא גם התנאי שמחליש אותו ואף הופך אותו: כשהמצב נתפס כמסוכן, כשהתוקף נוכח, וכשהמחיר של ההתערבות הוא פיזי — האפקט נחלש, והחוקרים מסבירים שמצב מסוכן מזוהה מהר וברור יותר כחירום ולכן מייצר עוררות והתערבות.

וב־2019 נעשתה הבדיקה שאי אפשר לעשות במעבדה. חוקרים אספו 219 קטעי מצלמות אבטחה של עימותים אלימים אמיתיים ברחוב — באמסטרדם, בקייפטאון ובלנקסטר — וספרו. לפחות אדם אחד התערב ב־90.9 אחוז מהמקרים, בממוצע 3.76 מתערבים לעימות. ולא רק זה: **כל** צופה נוסף העלה במעט את הסיכוי שמישהו יתערב. גם בקייפטאון, האתר עם שיעור הפשיעה הגבוה ביותר, לא נמצא הבדל.

איך שתי התוצאות מתיישבות? כנראה כך: הסיכוי שאדם **מסוים** יתערב אכן יורד ככל שיש יותר אנשים, והסיכוי ש**מישהו** יתערב עולה. שני המשפטים נכונים בו זמנית, והבלבול ביניהם הוא כל העניין. מה שנפל אינו אפקט המתבונן אלא ״אדישות עירונית״ — התמונה של עיר שבה איש אינו נוקף אצבע. הרחוב, כשמדדו אותו, מתנהג אחרת.