תנוחות כוח

המחקר פורסם ב־2010. ארבעים ושניים נבדקים החזיקו שתי תנוחות, דקה כל אחת. שתי דקות בסך הכול. הטענה בתקציר: מי שהחזיק תנוחה פתוחה וגדולה חווה עלייה בטסטוסטרון, ירידה בקורטיזול, תחושת כוח מוגברת ונכונות רבה יותר לקחת סיכון; מי שהחזיק תנוחה מכווצת — ההפך. מדד נטילת הסיכון היה זה: נותנים לנבדק שני דולר, והוא יכול לשמור אותם או להטיל קובייה ולזכות בארבעה בסיכוי חצי.

ב־2012 עלתה הרצאת טד שהפכה את זה לתופעה עולמית. נכון להיום היא צברה יותר משבעים ושבעה מיליון צפיות — מהנצפות בכל הזמנים.

ב־2015 נעשה שחזור על 200 נבדקים, עם שיפורים: התנוחות הוחזקו שלוש דקות במקום אחת, וההוראות ניתנו במחשב כך שהבודק היה עיוור לתנאי. התוצאה חדה: תחושת הכוח הסובייקטיבית **כן** שוחזרה, בגודל אפקט 0.34. הטסטוסטרון, הקורטיזול ונטילת הסיכון — לא. ולא רק שלא היו מובהקים; המגמות הלא־מובהקות הלכו בכיוון ההפוך לחיזוי.

ואז קרה דבר נדיר. בספטמבר 2016 פרסמה דנה קארני, החוקרת הראשית של המחקר המקורי, מסמך קצר בעמוד הסגל שלה בברקלי. היא כותבת: ״אינני מאמינה שאפקטים של תנוחות כוח אמיתיים״; ״אינני חוקרת את האפקטים הגופניים של תנוחות כוח״; ״אני מרתיעה אחרים מלחקור אותן״. והיא ממשיכה ומפרטת מה נעשה בנתונים: ״גודל המדגם זעיר״; ״הנתונים רופפים. האפקטים קטנים ובקושי קיימים״; המשתנה המדווח־עצמי ״עבר סינון, במובן זה שנשאלו הרבה שאלות על כוח ונבחרו אלה שעבדו״; ולגבי נטילת הסיכון — ״ערך אחד היה 0.052 ואחר 0.05, ודווח הקטן מביניהם״. חמישה נבדקים הוצאו מהניתוח.

שימי לב שקארני אינה מתארת הונאה, והיא אומרת זאת במפורש: אלה היו נהלים מקובלים ולגיטימיים בעיני כולם ב־2010. זה בדיוק מה שהופך את המסמך הזה לשימושי כל כך — הוא מראה איך נראה מחקר שגוי שנעשה ביושר.

הוויכוח לא נגמר שם. ב־2017 נבדקה כל ספרות תנוחות הכוח בכלי סטטיסטי שמזהה סינון תוצאות, והמסקנה הייתה שהעוצמה הסטטיסטית הממוצעת של כל הספרות הזאת היא בסביבות חמישה אחוז. שנה אחר כך פרסמה איימי קאדי, שותפה למחקר המקורי ומי שנשאה את ההרצאה, ניתוח נגדי על חמישים וחמישה מחקרים — ומצאה ערך ראייתי ברור. אבל שווה לקרוא מה בדיוק היא מצאה ערך ראייתי **עבורו**: רגש, תחושה והערכה עצמית. עבור מדדים התנהגותיים והורמונליים היא מדווחת בעצמה על ״היעדר ערך ראייתי״. כלומר שני הצדדים מסכימים היכן זה נגמר. מטא־אנליזה מאוחרת יותר, על שבעים ושלושה מחקרים ויותר משבעת אלפים נבדקים, הציעה שמה שקיים נובע בעיקר מהימנעות מתנוחה מכווצת ולא מאימוץ תנוחה פתוחה.

ושתי הערות של דיוק. המאמר מ־2010 מעולם לא נמשך והוא עומד בכתב העת עד היום; ההודאה הייתה אישית, בעמוד אינטרנט. ואת ההודאה פרסמה קארני, לא קאדי — קאדי ממשיכה להגן על טענת המשוב הגופני, ובלבול בין השתיים הוא הטעות הנפוצה ביותר בכתיבה על הפרשה, בעברית ובאנגלית כאחד.