מנת משכל

נתחיל במה שנמדד. מבחני מנת משכל מנבאים ציונים בבית הספר במתאם של כ־0.5, ומספר שנות לימוד במתאם של כ־0.55. ביצועים בעבודה — כאן צריך לדייק, כי המספר השתנה: במשך שנים צוטט 0.51, ובעבודה מ־2022 שהראתה שתיקוני הטווח הקודמים היו מוגזמים ירד האומדן ל־0.31. הכנסה: 0.23 בלבד, במטא־אנליזה של מחקרי אורך על כ־29 אלף איש — מספר שהחוקר עצמו כינה ״נמוך עד מאכזב״, אף שאף מנבא אחר לא עושה שם טוב יותר.

הממצא החזק ביותר בכל היחידה הוא דווקא אחר. ב־1 ביוני 1932 נבחנו כמעט כל ילדי סקוטלנד בני אחת עשרה ביום אחד. שישים וחמש שנים אחר כך אותרו 2,230 מילדי אברדין ונבדק מי עדיין בחיים בגיל שבעים ושש. על כל חמש עשרה נקודות נמוכות יותר בגיל אחת עשרה, הסיכון היחסי להישרדות היה 0.79. מבחן בכיתה, בילדות, שמנבא תמותה שישה עשורים אחר כך.

ועכשיו המונח שגורר את רוב הבלבול: תורשתיות. אומדני התורשתיות של מנת משכל נעים בין ארבעים לשמונים אחוז, והם עולים עם הגיל. אלא שתורשתיות אינה ״כמה מהאינטליגנציה שלך באה מגנים״. זהו מדד על **שונות באוכלוסייה מסוימת, בטווח הסביבות שקיים בה**. דוח הוועדה של האיגוד הפסיכולוגי האמריקני מנסח זאת חד: ״טעות נפוצה היא להניח שמשום שמשהו תורשתי הוא בהכרח בלתי ניתן לשינוי. זה שגוי״. הדוגמה שלהם מצוינת — אוצר מילים הוא תורשתי מאוד, וכל מילה בו נלמדה ממישהו. ומחקר ידוע הראה שבמשפחות במצב חברתי־כלכלי נמוך כמעט כל השונות מוסברת בסביבה וכמעט לא בגנים, ובמשפחות מבוססות ההפך — כלומר גם המספר עצמו משתנה לפי התנאים.

וכאן נכנסת העובדה שמכריעה את הדיון הקשה ביותר בתחום. במשך המאה העשרים עלו ציוני מנת המשכל בכל מדינה שנמדדה, בכשלוש נקודות לעשור — עשרים נקודות ויותר על פני חיי אדם, באוכלוסיות שמאגר הגנים שלהן לא השתנה. בארגנטינה נרשמה עלייה של עשרים ושתיים נקודות במבחן אחד בין 1964 ל־1998. ומאז שנות התשעים תועדה בכמה מדינות מגמה הפוכה. המחקר החד ביותר בנושא בדק 817,611 מגויסים נורווגים שנולדו בין 1962 ל־1991: עלייה של כ־0.26 נקודות בשנה עד ילידי 1975 בערך, ואחר כך ירידה של כ־0.23 נקודות בשנה. והנקודה המכרעת: את כל התבנית הזאת — העלייה, נקודת המפנה והירידה — אפשר לשחזר **בתוך משפחות**, כלומר בין אחים. זה שולל ישירות הסברים שמבוססים על הרכב האוכלוסייה.

מכאן אפשר לנסח את הנקודה שהיא הדבר החשוב ביותר בכל היחידה. אומדן תורשתיות **בתוך** קבוצה אינו אומר דבר על הסיבה להפרש **בין** קבוצות. זו אינה עמדה פוליטית אלא חשבון: תורשתיות בתוך קבוצה יכולה להיות גבוהה מאוד בזמן שהפרש בין שתי קבוצות נובע כולו מסביבה, ואין בכך שום סתירה. הפרשי ציונים בין קבוצות אוכלוסייה אכן נמדדים, ודוח הוועדה של 1996 כתב עליהם בפירוש: ״בוודאי שאין תמיכה בפרשנות גנטית. נכון להיום, איש אינו יודע מה מסביר את ההפרש הזה״. העדכון המדעי מ־2012 הרחיק לכת יותר לכיוון הסביבה: ההפרש הצטמצם בכשליש סטיית תקן, וילדים שאומצו ממשפחות מעוטות אמצעים למשפחות מבוססות הראו עלייה של שתים עשרה עד שמונה עשרה נקודות.

ולסיום, שתי אזהרות סימטריות. אחת: אל תכתבי שמנת משכל היא גורל. הכנסה — 0.23. שנה נוספת של בית ספר מזיזה את הציון בכמה נקודות. שתיים: אל תכתבי שהמבחנים ״לא מודדים כלום״ או שהם סתם מוטים תרבותית. מבחן מ־1932 ניבא מי חי בגיל שבעים ושש. ואפילו ההסבר הפופולרי להפרשים — ״איום הסטריאוטיפ״ — לא עמד בבדיקה של עצמו: במטא־אנליזה על 47 גדלי אפקט האפקט התכווץ מ־0.22 ל־0.07 ולא מובהק אחרי תיקון להטיית פרסום, והמחקרים המכוננים בתחום כללו כעשרה נבדקים לתא. גם הסבר נוח נבדק כאן כמו כל השאר.