מה מצדיק את סמכות המדינה?

השאלה אינה אם למדינה יש כוח, שהרי יש לה, אלא אם יש לה זכות, ואם מוטלת עלי חובה לציית לחוק שאני סבור שהוא מוטעה. סוקרטס העמיד אותה במלוא חריפותה בכלא באתונה ב-399 לפנה"ס, כשסירב להימלט בטענה שקיבל מן החוקים את לידתו, את חינוכו ואת חייו, ושמי שנשאר בעיר בבגרותו הסכים לתנאיה. תומאס הובס כתב את לויתן ב-1651, בגלות בפריז, בזמן שאנגליה שקעה במלחמת אזרחים. מצב הטבע שלו איננו תיאור היסטורי אלא ניסוי מחשבתי: מה נשאר כשמחסירים סמכות. התשובה היא היעדר תעשייה, היעדר חקלאות, היעדר אמנויות, וחיי אדם בודדים, עניים, מאוסים, אכזריים וקצרים. המוצא הוא ברית שבה כל אחד מוותר על זכותו לשפוט בעצמו לטובת ריבון. ג'ון לוק, במסכת השנייה שפורסמה ב-1689, מתחיל דווקא ממצב טבע שכבר יש בו חוק טבע וקניין; הממשל אצלו אינו אדון אלא פיקדון, וכשהוא מפר את הפיקדון רשאי העם להחליפו. רוסו ב-1762 מנסח את הבעיה אחרת לגמרי: למצוא צורת התאגדות שבה כל אחד מציית רק לעצמו, ותשובתו היא הרצון הכללי. ואז מגיעה ההתנגדות הקטלנית. דיוויד יום, במסה על האמנה המקורית מ-1748, מציין שאיש מעולם לא חתם על חוזה כזה, ושרעיון ההסכמה מכללא, שלפיו עצם המגורים בארץ הם הסכמה, אינו סביר: איכר עני שאינו יודע שפה זרה ואין בידו כסף לפרנס את עצמו חודש נחשב מסכים בערך כמו נוסע שהועלה על ספינה בשנתו ומתבשר שהוא חופשי לקפוץ למים. מן החורבן הזה צמח התפריט המודרני: הסכמה, משחק הוגן בנוסח שהרברט הארט ניסח ב-1955, חובה הנובעת מעצם החברות בקהילה, וחובה טבעית לתמוך במוסדות צודקים, שאותה העדיף רולס. ולצדן עמדה חמישית, האנרכיזם הפילוסופי, שלפיה אף אחת מהן אינה עובדת.

הצד המצדיק את החובה טוען את טענתו החזקה דרך הוגנות. נסעת בכבישים, למדת בבתי הספר, לא נרצחת בשנתך, ובית המשפט אכף את החוזים שחתמת עליהם. ליהנות מפירותיו של מפעל שיתופי ולסרב לשאת בנטל שלו אינה עמדה עקרונית אלא רכיבה חינם, והמפעל הזה אינו מועדון שאפשר לעזוב, משום שביטחון ומשפט הם מטבעם דברים שאי אפשר לספק לחלק מן היושבים בשטח בלבד. ויש טענה שנייה, פשוטה יותר: כשמסירים את המדינה, החלופה אינה חירות אלא שלטונו של מי שבידיו הכוח הרב ביותר, ולכן הוויכוח האמיתי הוא בין סמכות מוסדרת ובין סמכות פרועה. הצד השולל טוען שהסכמה שאי אפשר למנוע אינה הסכמה כלל, ושטובות הנאה שנכפו עליך אינן יוצרות חוב, שאם לא כן יוכל כל זר לגזום את גינתך ולשלוח חשבון. יתרה מזו, אף אחת מן התיאוריות אינה מייצרת חובה שחלה על כל אזרח: תמיד נשאר מי שלא הסכים, מי שלא נהנה, ומי שאינו חש שייך במובן שיטענו בשמו. האנרכיסט הפילוסופי אינו קורא למהפכה, וזו נקודה שנוטים לפספס; הוא מקבל שהמדינה עשויה להיות מועילה ואף מוצדקת בפעולתה, ורק מכחיש שקיימת חובה לציית לחוק באשר הוא חוק. אתה נמנע מרצח מפני שרצח הוא רע, לא מפני שהוא אסור, וברוב המקרים אין הבדל מעשי בין השניים, אבל במקרי הקצה ההבדל הוא הכול, וכל דיון על סרבנות ועל אי ציות אזרחי מתרחש בדיוק שם. במקום שבו הוויכוח עומד היום ניכרות שתי תזוזות. הראשונה היא פלורליזם: ויתור על עיקרון יחיד לטובת כמה יסודות חלקיים המכסים אנשים שונים בדרכים שונות. השנייה, החשובה יותר, היא ההפרדה בין שתי שאלות שנהגו לערבב, האם למדינה מותר לפעול ולכפות, והאם עלי לציית. ייתכן בהחלט שהתשובה לראשונה חיובית ולשנייה שלילית.