מהו צדק בחלוקת משאבים?

ב-1971 פרסם ג'ון רולס את תיאוריה של צדק והחזיר את הפילוסופיה הפוליטית לחיים אחרי דורות של דממה. שיטתו נשענת על ניסוי מחשבתי אחד, העמדה המקורית. דמיינו שעליכם לבחור את כללי היסוד של חברה מאחורי מסך בערות, בלי לדעת מה יהיו כישרונותיכם, מעמדכם, מינכם, בריאותכם, דתכם ואפילו תפיסת הטוב שלכם. רולס טוען שבתנאי אי ודאות כאלה תשקלו כל אפשרות מנקודת המבט של הגרוע ביותר שיכול לקרות לכם, ולכן תבחרו תחילה בחירויות יסוד שוות לכול, ורק אחר כך תתירו אי שוויון כלכלי, ובשני תנאים: שהמשרות פתוחות לכול בתנאי הזדמנות הוגנת, ושהפער פועל לטובתם הגדולה ביותר של הנחותים ביותר. זה עקרון השוני. מתחתיו מונחת טענה חדה יותר: חלוקת הכישרונות הטבעיים היא שרירותית מבחינה מוסרית, איש לא הרוויח את נקודת הפתיחה שלו, ולכן אין לאיש תביעה מוסרית קודמת על פירותיה. שלוש שנים אחר כך השיב רוברט נוזיק באנרכיה, מדינה ואוטופיה. אצלו הצדק אינו מצב אלא היסטוריה: אם רכשת בצדק והועבר אליך בצדק, האחזקה צודקת, ואין שום דפוס שהחלוקה חייבת להתאים לו. הניסוי שלו הוא ווילט צ'מברלין. פתחו מכל חלוקה שנראית לכם צודקת, קראו לה החלוקה הראשונה; מיליון אנשים משלמים מרצונם רבע דולר נוסף כדי לראות את צ'מברלין משחק; בסוף העונה יש בידו רבע מיליון דולר והחלוקה השתנתה. אם המצב הפותח היה צודק וכל צעד היה מרצון, קשה להסביר כיצד התוצאה עוולה, ונוזיק מסיק שכל דפוס אפשר לקיים רק בהתערבות מתמדת בחייהם של אנשים. הקושי אינו שאחד הטיעונים גרוע. שניהם תקפים, והם חלוקים על מה בכלל השאלה: על מצב הדברים בסופו של יום, או על הדרך שבה הוא הגיע לשם.

הצד המחלק טוען במיטבו כך: איש לא בחר את הגנים שלו, את הוריו, את השכונה או את המדינה שבה נולד, והשוק מתגמל בנדיבות תכונות שחלוקתן היא מזל גמור ושהביקוש להן משתנה מדור לדור. חברה שהמבנה הבסיסי שלה מגדיל את המזל הזה לפערים עצומים בסיכויי חיים חייבת נימוק למי שנפל בתחתית, והאמירה יכולת היה להיוולד הוא אינה רגשנות אלא מבנה הטיעון עצמו. שימו לב שרולס אינו דורש שוויון: הוא מתיר פערים גדולים, ובלבד שיוכיחו את עצמם כמשפרים את מצבו של החלש. ג'רלד כהן חידד את הלהב דווקא נגד רולס וטען שאם הכישרון שרירותי, אין לבעל הכישרון עמדה מוסרית לדרוש תמריצים כתנאי לתרומתו. הצד המגן על האחזקות טוען במיטבו שחלוקות אינן נופלות מן השמים אלא עשויות מבחירות של אנשים חיים, וצ'מברלין מראה ששום דפוס אינו שורד מגע עם חירות ולו ליום אחד. מיסוי של מה שאנשים נתנו לך מרצונם אומר בפועל שהעסקאות שלהם לא היו באמת שלהם לעשות, והבעלות העצמית אינה גחמה ליברטריאנית אלא אותה הנחה עצמה שהופכת עבודת כפייה וגיוס בכוח לפסולים. נוסף על כך, מי שמחזיק בדפוס חייב לומר מי אוכף אותו, באיזו תדירות ובאיזה מחיר לחירות. היום זז הוויכוח משלושה כיוונים. אמרטיה סן ומרתה נוסבאום העבירו את הדיון ממשאבים ליכולות, כלומר לא כמה יש לך אלא מה אתה מסוגל לעשות ולהיות, שהרי אותו סכום שווה דברים שונים לאדם בריא ולאדם חולה. מייקל סנדל והקהילתנים כפרו באפשרות של מסך הבערות עצמו, בטענה שעצמי שהופשט מכל שייכויותיו אינו יכול לבחור דבר. והתפנית האמפירית שהביא ספרו של תומא פיקטי ב-2013 החזירה את ההון היורש והמצטבר אל מרכז הוויכוח, ובכך העבירה את השאלה מן ההכנסה אל הרכוש.