עד היכן מגיעה החירות שלי?

השאלה נשמעת פשוטה עד שמנסים לענות עליה: מותר לי לעשות מה שאני רוצה כל עוד איני פוגע באחרים, אבל מה נחשב פגיעה, ומי מכריע? את הנוסחה המפורסמת ביותר ניסח ג'ון סטיוארט מיל ב-1859, בחיבור על החירות שכתב בשנים שבהן חלתה ומתה הרייט טיילור, שותפתו לחיים ולמחשבה. עקרון הנזק שלו קובע שהתכלית היחידה שלמענה מותר להפעיל כוח על אדם בוגר בניגוד לרצונו היא מניעת נזק מאחרים; טובתו שלו, אושרו שלו, גופו שלו, אינם עילה מספקת. מיל חילק בין מעשים שנוגעים בעיקר לעושה אותם לבין מעשים שנוגעים לזולת, וקבע שבתחום הראשון הריבון הוא האדם עצמו. הוא חשש לא רק מן השלטון אלא גם מלחץ חברתי, מה שכינה בעקבות טוקוויל עריצות הרוב, משום שדעת הקהל חודרת לפינות שהחוק אינו מגיע אליהן. הקושי מתחיל ברגע שבודקים מקרים. קסדה לרוכב אופנוע, חגורת בטיחות, סמים, הימורים, מכירת כליה, וחוזה שבו אדם מוכר את עצמו לעבדות. את האחרון פסל מיל עצמו, בטענה שאין להשתמש בחירות כדי לבטל את החירות, וההודאה הזאת פתחה סדק שדרכו נכנסו כל שאר הסייגים. ומה בדבר נזק שאינו מכה בגוף: עלבון, ביזוי, פגיעה ברגשות, נזק כלכלי, שחיקה של אמון ציבורי? ב-1959, בעקבות דוח וולפנדן שהמליץ לבטל את האיסור הפלילי על יחסים בין גברים, טען השופט פטריק דוולין שחברה רשאית להגן על המוסר המשותף שלה כשם שהיא מגינה על עצמה מבגידה, וה. ל. א. הארט השיב שאין שום ראיה שסטייה מן המוסר המקובל מפרקת חברה. שנה קודם לכן הבחין איזיה ברלין בין חירות שלילית, היעדר מכשולים, לבין חירות חיובית, שליטה בעצמך, והזהיר שהשנייה מתגלגלת בקלות לכפייה בשם העצמי האמיתי שלך.

בזכות עמדתו של מיל עומדות שלוש טענות חזקות. הראשונה היא טענת הידע: לאדם יש גישה טובה יותר משל כל אחד אחר לשאלה מה עושה את חייו לטובים, ורשות שפועלת לטובתו נגד רצונו טועה שוב ושוב. השנייה היא טענת הניסוי: חברה שמאפשרת דרכי חיים שונות לומדת מהן, וגם טעות שנעשתה מרצון מלמדת יותר מציות שנכפה. השלישית היא טענת ההיסטוריה: רשימת המעשים שנאסרו אי פעם בשם המוסר המשותף, אמונות וספרים ואהבות, היא רשימה של דיכוי, ולכן נטל ההוכחה חייב לרבוץ תמיד על מי שמבקש לכפות. מנגד עומדת עמדה שאינה קריקטורה. היא פותחת בכך שהיחיד המבודד של מיל הוא בדיה: רצונות נבנים בתוך שפה, משפחה, מסורת ושוק, וכשמעצבים אותם בכוונה, בפרסום, בהתמכרות, באלגוריתם שמכוון למקסם קשב, הבחירה החופשית היא בדיוק הדבר שנפגע. היא ממשיכה בכך שכמעט שום מעשה אינו נוגע לעושה אותו בלבד: הרוכב בלי קסדה משאיר ילדים ומשאבי ריפוי משותפים, ומי שאינו מתחסן מסכן את מי שאינו יכול להתחסן. מייקל סנדל ואחרים מוסיפים שגם המושג נזק אינו עובדה טבעית אלא הכרעה ערכית, ושחברה המסרבת להכריע בשאלות של טוב אינה נמנעת מהכרעה אלא מכריעה בשתיקה לטובת החזק. איפה עומד הוויכוח היום? כמעט איש אינו מגן על חירות בלי גבול ואיש אינו מגן על פיקוח בלי גבול. המחלוקת נדדה לשאלת נטל ההוכחה ולשאלת העובי: כמה רחב הנזק שמצדיק כפייה, האם די בעלבון, ומה מעמדם של אמצעים רכים כמו רגולציה על טבק וסוכר, חובות סימון, ומדיניות ההכוונה שהציעו ריצ'רד תיילר וקאס סנסטין, המנסה לכוון בחירות בלי לחסום אותן, ושמבקריה טוענים שהיא מכבדת את החירות בהצהרה ומרוקנת אותה במעשה.