האם יש לנו חובות כלפי מי שטרם נולד?

מה אנחנו חייבים לאנשים שאינם קיימים עדיין, ושאולי לעולם לא יתקיימו אם נחליט אחרת? האינטואיציה חזקה מאוד. כשפינלנד קוברת פסולת גרעינית במתקן אונקאלו היא מתכננת לכמאה אלף שנה קדימה, ומתלבטת איך לסמן מקום מסוכן בשפה שאיש אינו יודע אם תובן. אנחנו מותירים אחרינו חוב, אקלים, קרקע, מאגר גנטי ומוסדות, ורובנו חשים שיש בכך משהו מחייב. אלא שברגע שמנסים לבסס את החובה היא מתחמקת. חובה מקבילה בדרך כלל לזכות של מישהו מסוים, ואילו לאדם עתידי אין עדיין זהות, הוא אינו יכול לתבוע, אינו יכול להשיב לנו דבר, ואינו קיים בזמן שבו אנחנו מכריעים. ב-1984 ניסח דרק פרפיט בספרו סיבות ואנשים את הקושי החד ביותר, בעיית אי הזהות. הכרעות מדיניות גדולות אינן משנות רק את מצבם של אנשים עתידיים אלא את זהותם, משום שהן משנות מי פוגש את מי ומתי מתעברים. נניח שנבחר במדיניות של דלדול משאבים, וכעבור מאתיים שנה יחיו כאן אנשים בעולם דל. אותם אנשים עצמם לא היו נולדים כלל אילו בחרנו בשימור. אם חייהם עדיין שווים חיים, קשה לומר שהרענו להם, שהרי החלופה שלהם היא אי קיום, ובכל זאת נדמה שעשינו משהו חמור. פרפיט הראה גם קושי הפוך, המסקנה הדוחה: אם מה שקובע הוא סכום האושר, אוכלוסייה עצומה שחייה בקושי שווים חיים עדיפה על אוכלוסייה קטנה ומשגשגת. הנס יונס ניסח ב-1979 את הצד השני: המוסר המסורתי עוצב לטווח של שכן ושל דור אחד, הטכנולוגיה הרחיבה את טווח המעשה הרבה מעבר לכך, ולכן דרוש ציווי חדש, שלפיו יש לפעול כך שתוצאות המעשה יתיישבו עם המשך קיומם של חיים אנושיים אמיתיים על פני האדמה.

בעד החובה עומדות טענות חזקות. ראשית, זכות אינה מחייבת כתובת מזוהה: אם אדם טומן היום מטען שיתפוצץ בעוד מאתיים שנה, איננו מזכים אותו בטענה שהקורבן טרם נולד, ולכן אפשר לדבר על נזק במובן של ירידה מתחת לרף קיום ראוי, ולא רק במובן ההשוואתי שפרפיט תקף. שנית, לא כל שיפוט מוסרי הוא ענייני אישי: אפשר לומר שעולם דל גרוע מעולם עשיר בלי לזהות מי נפגע. שלישית, יש כאן שרשרת של קבלה ונתינה, וג'ון רולס ניסח זאת כעקרון החיסכון הצודק, החובה להעביר הלאה את התנאים שאפשרו לנו לחיות. ורביעית, יש טענה שאינה מדברת בזכויות כלל אלא באופי: השאלה אינה רק מה מותר לנו לעשות אלא איזה מין אבות ואמהות אנחנו בוחרים להיות בעיני מי שיבוא אחרינו, ושאלה כזאת אינה נופלת כלל בפח של אי הזהות. מנגד עומדת עמדה ספקנית שאינה אדישות. היא טוענת שאיננו יודעים כמעט דבר על מה שיצטרכו אנשים בעוד מאתיים שנה, כשם שמתכנני 1900 היו חוסכים לנו שמן לווייתנים; שמספרם האפשרי של בני האדם העתידיים אדיר עד כדי כך שכל משקל שיינתן להם בולע כל צורך של החיים כאן ועכשיו, וזו הביקורת המרכזית על הזרם ארוך הטווח שוויליאם מקאסקיל מייצג; ושבפוליטיקה, מי שמדבר בשם הדורות הבאים מדבר בשם צד שאינו יכול לסתור אותו, וזו הזמנה לניצול. גם ההיוון הכלכלי הוא חזית פתוחה: הוויכוח בין דוח סטרן מ-2006 לוויליאם נורדהאוס על שיעור ההיוון הוא ויכוח מוסרי שהתחפש לנוסחה. בינתיים המעשה רץ לפני התיאוריה: הכנסת החזיקה נציבות לדורות הבאים בשנים 2001 עד 2006, ויילס חוקקה ב-2015 חוק רווחת הדורות הבאים, ובתי משפט בהולנד ב-2019 ובגרמניה ב-2021 קבעו שהעברת נטל אקלימי אל הצעירים היא בעיה משפטית ולא רק מוסרית.