האם לחיים יש משמעות?

לפני שעונים כדאי להפריד בין שתי שאלות שנשמעות זהות: האם לחיים בכלל יש משמעות, כלומר תכלית שנקבעה לעולם מבחוץ, והאם בחיים מסוימים יש משמעות, כלומר מה הופך את חייו של אדם אחד לחיים ששווה לחיות אותם. השאלה נעשית דחופה דווקא כשהכול מצליח. ב-1879 תיאר לב טולסטוי בווידוי איך בשיא תהילתו, בריאותו וחיי משפחתו קפאה לו השאלה בגרון: האם יש בחיי משמעות כלשהי שהמוות המחכה לי לא יהרוס אותה. ב-1942 פתח אלבר קאמי את המיתוס של סיזיפוס בקביעה שיש רק בעיה פילוסופית רצינית אחת, והגדיר את האבסורד לא כתכונה של העולם ולא כתכונה של האדם אלא כפער שביניהם, בין התביעה האנושית לפשר ובין שתיקתו של היקום. הוא סירב לניחומי הדת, שכינה קפיצה, וסירב גם לוותר, וסיים בדמות סיזיפוס הדוחף את הסלע במעלה ההר, שיש לדמיין אותו מאושר. תומאס נייגל הציע ב-1971 ניסוח צונן יותר: האבסורד נולד מן ההתנגשות בין הרצינות שבה אנו לוקחים את חיינו ובין היכולת שלנו להביט בהם מבחוץ ולראותם שרירותיים לגמרי, והתגובה ההולמת אינה ייאוש אלא אירוניה. ויקטור פרנקל, שאיבד את אשתו ואת הוריו במחנות, טען ב-1946 שמשמעות אינה ניתנת מלמעלה אלא נמצאת בתוך מצב נתון, ושמי שיש לו למה לחיות יעמוד כמעט בכל איך. וסוזן וולף חידדה ניסוי מחשבה של ריצ'רד טיילור: נניח שהאלים מזריקים לסיזיפוס חומר שגורם לו לאהוב את גלגול הסלע, והוא מגלגל באושר לנצח. האם חייו קיבלו משמעות, או רק תחושה של משמעות? התשובה לשאלה הזאת קובעת כמעט את כל השאר, ולודוויג ויטגנשטיין הוסיף אפשרות מטרידה נוספת, שפתרונה של בעיית החיים ניכר דווקא בהיעלמותה של הבעיה.

הצד הדתי במיטבו אינו טוען שבלי אל אי אפשר להיות מאושר, אלא שבלי נקודת מבט קבועה ומעריכה שום דבר אינו נחשב באמת. אם היקום יתקרר, אם כל מי שזוכר אותנו ימות, אם כל יצירה תישחק, אז מה שעשינו לא היה חשוב אלא רק הרגיש חשוב, וההבדל הזה הוא בדיוק מה שמחפשים. משמעות, לפי הטענה, מחייבת השתתפות במשהו שאינו תלוי בנו ואינו נגמר. הצד הנטורליסטי במיטבו משיב בשתי מכות. ראשית, הכנסת אל אינה פותרת אלא מזיזה את השאלה: מדוע התכנית שלו מעניקה ערך, ומה יהיה אם התכנית שרירותית. שנית, להיות כלי בתכניתו של אחר נשמע כמו פחות כבוד, לא יותר. ואם קיצור אינו פוסל ערך בשום תחום אחר, ריקוד אינו חסר ערך משום שנגמר ויצירה אינה חסרת ערך משום שתישכח, אז גם חיים סופיים אינם חיים מזויפים. בתוך המחנה החילוני נמשך ויכוח שני, חריף לא פחות. הסובייקטיביסטים אומרים שמשמעות היא מה שאדם אוהב באמת ומתמסר אליו, ואילו האובייקטיביסטים שואלים אם חיים שהוקדשו לספירת עלי דשא, או להתמסרות אדוקה לפרויקט אכזרי, שווים לחיים של מי שריפא, לימד או יצר. וולף הציעה נוסחה מפשרת שהפכה לעמדת המרכז: משמעות מופיעה כשמשיכה סובייקטיבית פוגשת דבר ששווה להימשך אליו. איפה עומד הדיון היום? הוא נטש כמעט לגמרי את החיפוש אחר משמעות החיים כמכלול, ועבר לתנאים שמייצרים משמעות בתוך חיים; הניהיליזם נותר אפשרות חיה ולא קריקטורה; ותשובתו של קאמי, לחיות בלי ערעור ובלי נחמה, ממשיכה לפצל קוראים בין מי שרואה בה אומץ ובין מי שרואה בה סירוב אלגנטי לענות.