אם יש אל, מניין הרוע?

הניסוח העתיק מיוחס לאפיקורוס ומצוטט אצל לקטנטיוס, ודייוויד יום החזיר אותו למרכז ב-1779 בדיאלוגים על הדת הטבעית: האם האל רוצה למנוע רוע ואינו יכול, ואז אינו כל יכול; או יכול ואינו רוצה, ואז אינו טוב; ואם הוא גם רוצה וגם יכול, מניין הרוע. ב-1955 חידד ג'ון מקי את הגרסה הלוגית, שלפיה שלוש התכונות והרוע אינם יכולים להתקיים יחד, וב-1979 הציע ויליאם רו את הגרסה ההסתברותית עם הדוגמה של עופר שנשרף באש יער ומת לאט בלי שאיש יידע, סבל שנראה חסר תכלית. מפרידים בין רוע מוסרי, שאדם עושה, לרוע טבעי: רעידת האדמה בליסבון ב-1755, ביום כיפור הנוצרי, ניפצה את התיאודיציאה של לייבניץ מ-1710 ושלחה את וולטר לכתוב את קנדיד. התשובות הקלאסיות עומדות עדיין: הגנת הרצון החופשי, שאלווין פלנטינגה ניסח ב-1974 בצורה לוגית הדוקה שהראתה שאין סתירה פורמלית, וטיעון עיצוב הנפש של ג'ון היק מ-1966, שלפיו עולם בלי קושי אינו מגדל בני אדם. ואז מגיעה השואה, והשאלה משנה צורה. הנוסחאות המסורתיות, מפני חטאינו ויסורים של אהבה, נשברות מול מיליון וחצי ילדים. אליעזר ברקוביץ טען ב-1973, באמונה לאחר השואה, שהסתר פנים אינו עונש אלא תנאי: אל שנוכחותו מוכחת שולל את חירות האדם, ולכן ההיסטוריה מתנהלת בלי התערבות, והמחיר הוא נורא. הנס יונס, בהרצאתו על מושג האלוהים אחרי אושוויץ, ויתר דווקא על הכול יכולת וטיפח דמות של אל שצמצם את עצמו ומוסר את גורלו בידי הבריאה. ריצ'רד רובנשטיין קבע ב-1966 שאל ההיסטוריה מת, ואמיל פקנהיים ניסח מצווה שש מאות ארבע עשרה, לא להעניק להיטלר ניצחון שלאחר מותו.

הצד המאמין במיטבו אינו מציע הסבר לרוע אלא ספק בכוחנו לשלול הסבר. התיאיזם הספקני, שניסחו סטיבן ויקסטרה ואחרים משנות השמונים, טוען שמן העובדה שאיני רואה סיבה מצדיקה לא נובע שאין כזו, בדיוק כפי שילד אינו רואה את הסיבה לניתוח שעורכים לו; אנחנו עומדים מול מארג שלם של טוב ורע שאיננו מסוגלים לסקור. לצד זה עומדת הטענה שחירות אמיתית היא טוב עצום ואי אפשר להעניקה בלי האפשרות לזוועה, ושעולם של חוקיות יציבה, שבו למעשים יש תוצאות, הוא תנאי לפעולה בכלל. ולבסוף, בתוך המסורת היהודית האמונה אינה השערה שנתונים מפריכים אלא יחס שכולל גם תביעה: אברהם מתווכח, איוב מסרב לנחמות ידידיו, ושואלים איה. הצד המבקר במיטבו משיב שלוש תשובות. אם ייתכנו טובות בלתי ידועות, אזי גם השיפוט המוסרי שלנו מתמוטט, ולעולם לא נדע שראוי למנוע עינוי מילד; הגנת הרצון החופשי נוגעת לרוע שאדם עושה ואינה נוגעת לצונאמי או למחלה גנטית; ועיצוב הנפש נעשה מגונה כשמדובר בתינוק שנרצח לפני שנפש כלשהי יכלה להתעצב, וזו בדיוק תביעתו של איוון קרמזוב, שמחזיר בכבוד את הכרטיס גם אם בסוף תושג הרמוניה. רו היה מוסיף שהשאלה אינה כלל אם קיים הסבר אפשרי, שהרי תמיד אפשר לדמיין כזה, אלא מה סביר יותר לאור היקף הסבל ואופיו, וזו שאלה של הסתברות שאין לפטור אותה בטיעון לוגי. גם התשובות היהודיות גובות מחיר: אל שאינו יכול אינו האל שמתפללים אליו, ואל שנעדר מן ההיסטוריה קשה להבחין בינו לבין היעדרו. הוויכוח לא הוכרע ואינו נראה כמי שעומד להיכרע; לוינס הוסיף אזהרה שממשיכה להדהד, שכל תיאודיציה הופכת את הנרצח לאמצעי, ושייתכן שהתשובה הראויה היחידה היא לסרב להסביר ולהמשיך לתבוע.