איך לחשוב על המוות?

השאלה כאן אינה מה קורה אחרי המוות אלא מה עושה העובדה שהחיים נגמרים לחיים עצמם, ואיך ראוי לחשוב עליה בזמן שחיים. אפיקורוס ניסח באיגרת אל מנויקאוס את הטיעון החריף ביותר: המוות אינו כלום כלפינו, שכן כל טוב וכל רע נמצאים בתחושה, וכשאנחנו קיימים המוות אינו נוכח, וכשהמוות נוכח אנחנו איננו. תלמידו לוקרטיוס הוסיף את טיעון הסימטריה: אינסוף הזמן שקדם ללידתנו אינו מטריד איש, אז מדוע יטריד אינסוף הזמן שאחרי. הסטואים לקחו כיוון אחר: סנקה כתב שאיננו מתחילים למות ביום האחרון אלא מתאמנים בכך כל יום, ושמי שחושש מן הסוף מבזבז את האמצע; מונטיין חזר על כך ב-1580 בטענה שלהתפלסף פירושו ללמוד למות, וכעבור שנים סייג את עצמו וכתב שהטבע ילמד אותנו בזמן. מרטין היידגר, בהוויה וזמן מ-1927, הפך את היוצרות וטען שהמוות אינו אירוע עתידי אלא מבנה של ההווה: האדם הוא הוויה לקראת מוות, והדיבור השגור בנוסח כולם מתים בסוף הוא בדיוק הדרך שבה אנו מתחמקים מן העובדה שאני הוא שאמות, ורק ההכרה בכך מאפשרת חיים שאינם על פי מידה של אחרים. טולסטוי תיאר ב-1886 את איוואן איליץ' מגלה שההיגיון הפשוט שקאיוס בן תמותה נכון גם עליו. ומן העבר השני, ברנרד ויליאמס שאל ב-1973 בעזרת מחזה צ'כי, פרשת מקרופולוס, מה יקרה למי שאינו מת: אלינה מקרופולוס בת שלוש מאות ארבעים ושתיים אינה סובלת אלא משתעממת, כי כל רצון שאפשר למלא כבר מולא. תומאס נייגל שאל ב-1970 את השאלה ההפוכה: אם המוות רע, למי הוא רע ומתי, כשהניזוק כבר אינו שם.

הצד האומר שהמוות אינו רעה במיטבו נשען על עיקרון פשוט: פגיעה זקוקה לנפגע. אחרי המוות אין מצב עניינים גרוע שמישהו נתון בו, ולכן הפחד מכוון לחוויה שלעולם לא תיחווה. הסימטריה עם אי הקיום שלפני הלידה מחזקת: איננו מקוננים על השנים שהחמצנו לפני שנולדנו. ויליאמס מוסיף נדבך מפתיע, שגם חיי נצח לא היו פתרון, כי חיים הם חיים בזכות רצונות שיש להם תוקף אישי, ורצונות כאלה מתכלים; והיידגר מוסיף שרק הסופיות עושה את החיים לשלמות ולא לרצף פתוח של עוד. מן העבר השני עומדת עמדת ההיעדרות, שנייגל ניסח בבהירות: המוות רע משום שהוא שולל טובות שהיו נופלות בחלקו של אותו אדם, ואין צורך לחוות רעה כדי שתהיה רעה. אנחנו מקבלים בלי קושי שבגידה מאחורי הגב פוגעת גם כשאינה נודעת, ולכן היעדר חוויה אינו מכריע. הסימטריה גם היא נסדקת, כפי שהראה פרפיט, משום שיחסנו לזמן אינו סימטרי מלכתחילה, ואנחנו מייחסים חשיבות אחרת לטוב שלפנינו ולטוב שמאחורינו; ואי קיום שלפני הלידה אינו אובדן של חיים שכבר החלו. נגד ויליאמס משיבים ג'ון מרטין פישר ואחרים שהשעמום של מקרופולוס מעיד עליה ולא על הנצח, ושחיים ארוכים מאוד יכולים להתמלא בטובות שחוזרות ובפרויקטים חדשים. בין שתי העמדות עומדת שלישית, שלפיה גם אם המוות רע, אין נובע מכך שראוי לפחד ממנו, משום ששיפוט ערכי ותגובה רגשית אינם חייבים לצעוד יחד. איפה עומד הדיון? עמדת ההיעדרות שולטת אך נאבקת בשאלה מתי בדיוק חלה הרעה, והוויכוח על אריכות ימים קיצונית נפתח מחדש עם המחקר הביולוגי. השאלה הישנה, אם טיעון פילוסופי יכול בכלל להרגיע מול אימה, נותרת פתוחה, שכן טיעון ואימה פועלים כנראה במסלולים נפרדים.