מה אנחנו חייבים לזרים?

ב-1972, על רקע הרעב בבנגל, פרסם פיטר סינגר מאמר קצר בשם רעב, שפע ומוסר, ובו ניסוי מחשבתי שהפך לאחד הידועים בפילוסופיה. אתם חולפים ליד בריכה רדודה ורואים ילד טובע. תוכלו למשות אותו בלי סכנה, במחיר בגדים מלוכלכים ואיחור לפגישה. כולם מסכימים שאתם חייבים. סינגר שואל אז מה בדיוק עשה כאן את ההבדל, ומראה שהמרחק אינו יכול להיות התשובה, שהמספר אינו יכול להיות התשובה, ושהעובדה שאנשים אחרים יכולים לעזור ואינם עוזרים אינה משחררת אתכם. נשאר עיקרון פשוט: אם ביכולתך למנוע רע גדול בלי להקריב דבר בעל חשיבות מוסרית דומה, עליך למנוע אותו. מן העיקרון נגזר שאדם החי במדינה עשירה חייב לתת עד לנקודה שבה נתינה נוספת תעלה לו במשהו בעל משקל דומה, כלומר הרבה מעבר לכל מה שאדם הגון סביבנו נותן. המסקנה אינה תהיו נדיבים אלא שהאורח שבו רוב האנשים ההגונים חיים הוא שגוי מיסודו. הקושי הוא שכל הנחה בטיעון נראית בלתי ניתנת להכחשה, והמסקנה נראית בלתי ניתנת לחיים. שלושה קווי התנגדות עלו מאז. הראשון נוגע לחובות מיוחדות: יש לי ילדים, הורים, חברים ובני עיר, והמחשבה שהם תביעה אחת מתוך שמונה מיליארד היא בדיוק מה שהופך אותם ליחידות ולא לבני אדם. השני אמפירי: הבריכה ודאית והסיוע אינו, וכספים שנשלחו למרחק עברו לא פעם דרך שרשרת שהזיקה יותר משהועילה. השלישי, שתומס פוגה פיתח בשנות האלפיים, הפוך לגמרי: איננו כלל עוברי אורח ליד הבריכה, אלא שותפים לסדר בינלאומי של כללי סחר, חוב וזכויות חילוץ משאבים שמייצר את העוני, ולכן החובה אינה נדיבות אלא פיצוי על נזק. סביב 2009 קמה באוקספורד תנועת האלטרואיזם האפקטיבי שלקחה את סינגר ברצינות, פיתחה דירוגי יעילות של ארגוני סיוע ואת רעיון ההשתכרות למען נתינה, וספגה מכה קשה בקריסת אף.טי.אקס ב-2022.

הצד התובעני טוען את טענתו החזקה כך: האינטואיציות המוסריות שלנו עוצבו בעולם שבו הזר שיכולת לעזור לו היה הזר שעמד מולך, והעובדה שעיקרון מרגיש תובעני אינה טיעון נגדו אלא רק דיווח על ההרגלים שלנו. כל הרחבה מוסרית קודמת, אל בני דת אחרת, אל עמים אחרים, אל נשים, אל עבדים, נראתה בשעתה בלתי אפשרית למי שנדרש לעשות אותה, ובדיעבד היא נראית מובנת מאליה. אם המרחק אינו רלוונטי מוסרית, ואיש עדיין לא הראה שהוא כן, המסקנה עומדת גם כשהיא מטרידה, וגם ההתנגדות האמפירית מוגבלת, שכן היא טענה על יעילות ותשובתה היא לתת טוב יותר, לא לחדול. הצד המגביל טוען טענה שאיננה אנוכיות. ברנרד ויליאמס הראה שמוסר שאינו מותיר לאדם פרויקטים משלו מחסל את הסוכן שאליו הוא פונה: מי שאין לו דבר שהוא שלו במיוחד אין לו סיבה לקום בבוקר, וממילא לא יישאר לו ממה לתת. אדם שהפך את ילדיו לתביעה שקולה לכל תביעה אחרת לא נעשה מוסרי יותר, הוא חדל להיות מישהו, והמוסר עצמו מאבד את המקום שממנו הוא נאמר. קוואמה אנתוני אפיה מוסיף שהקוסמופוליטיות הראויה מחזיקה בו זמנית מחויבות אוניברסלית ונאמנויות מקומיות, ואינה מבטלת את המתח ביניהן אלא חיה בתוכו. וטיעונו של פוגה חותך לשני הכיוונים: אם הנזק מבני, אז מי שכותב צ'קים מטפל בקומה הלא נכונה של הבעיה, ואולי אף קונה לעצמו שקט נפשי במקום לשנות כללים. במקום שבו הדברים עומדים היום, איש לא הפריך את הילד הטובע וכמעט איש אינו חי לפיו. הוויכוח זז מהשאלה אם אנחנו חייבים אל השאלה כמה, ומשם אל השאלה אם מדובר בצדקה או בהחזרת גזלה, שהיא שאלה אחרת לגמרי ותשובתה מטילה חובות על מדינות ועל מוסדות ולא רק על אנשים פרטיים.