מה הופך אותי לאותו אדם לאורך זמן?

השאלה נשמעת פשוטה עד שמנסים לענות עליה: מה הופך את התינוק שבתצלום הישן ואותי לאותו אדם ממש? כמעט כל תא בגוף הוחלף מאז, האופי השתנה, ורוב הזיכרונות נמחקו. פלוטרכוס סיפר על ספינתו של תסאוס שנשמרה בנמל אתונה במשך דורות, וכל קרש רקוב בה הוחלף בחדש עד שלא נותר בה חומר מקורי; תומאס הובס הוסיף ב-1655 את ההברקה המטרידה, שאם יאסוף מישהו את הקרשים הישנים ויבנה מהם ספינה שנייה, יעמדו זו מול זו שתי ספינות שכל אחת מהן טוענת לאותה זהות עצמה. ג'ון לוק הכניס ב-1694, במהדורה השנייה של מסה על שכל האדם, פרק שהעביר את השאלה מן החומר אל התודעה: אדם הוא אותו אדם כל עוד תודעתו נמתחת אחורה אל מעשיו הקודמים, ולכן, כתב, אילו היה נסיך מתעורר בגופו של סנדלר ובידיו כל זיכרונותיו של הנסיך, הנסיך הוא שהתעורר. תומאס ריד השיב ב-1785 בפרדוקס הקצין: הקצין הצעיר זוכר את ההלקאה שספג כילד, הגנרל הזקן זוכר את הקצין הצעיר אך לא את הילד, ולפי מבחן הזיכרון הגנרל הוא הקצין, הקצין הוא הילד, והגנרל אינו הילד. דרק פרפיט חידד את הקושי ב-1984 בעזרת משגר: מכונה סורקת אותך על פני כדור הארץ, הורסת את הגוף המקורי ומרכיבה על מאדים עותק מדויק שזוכר הכול. האם נסעת אל מאדים, או שמא מת מי שהיית ונולד שם מישהו שמאמין שהוא אתה? ואם תקלה משאירה גם את המקור בחיים, מי משני אלה אתה? לוק עצמו ידע שהוא נוגע בשאלה משפטית ולא רק מטאפיזית, שכן על הזהות תלויות שאלות של אחריות, של הבטחה ושל שכר ועונש. כאן טמון שורש הקושי: הזהות היא עניין של הכול או לא כלום, אין חצי אדם ואין שמונים אחוז ממנו, ואילו כל מה שמחבר אותי לעצמי, הזיכרון, החומר והאופי, הוא רציף, מדורג ונשחק לאט.

הצד הפסיכולוגי טוען שמה שמחזיק אדם יחד הוא שרשרת חופפת של זיכרונות, כוונות, אמונות ותכונות אופי — לא זיכרון בודד שנשמר משנה לשנה, אלא חוליות נושקות לאורך הזמן. כוחו של הטיעון מתגלה בניסוי המחשבה של סידני שומייקר משנת 1963: אם ישתילו את מוחך בגוף אחר, כמעט כולם אומרים שאתה תלך אחרי המוח ולא אחרי הגוף שנשאר במיטה. מולו עומד הביולוגיזם, בניסוחו של אריק אולסון מ-1997: אני חיה אנושית, אורגניזם שהחל את קיומו כעובר בלי זיכרון ובלי אישיות ועשוי לסיים אותו בתרדמת עמוקה. אם הזהות היא פסיכולוגית בלבד, יוצא שהעובר ההוא מעולם לא היה אני, ושבחדר שוכבים כעת שני יצורים חושבים, האדם והחיה. ברנרד ויליאמס הראה ב-1970 שאותו מקרה עצמו מספר סיפור הפוך כשמתארים אותו מבפנים: כשמודיעים לאדם שמחר יעונה גופו ושלפני כן יימחקו זיכרונותיו, הפחד אינו נעלם, והוא נראה פחד סביר. פרפיט הציע דרך שלישית: אולי לשאלה מי אני בעוד עשרים שנה אין תשובה חדה, משום שהזהות אינה מה שחשוב. מה שחשוב הוא הקשר הפסיכולוגי עצמו, וזה יכול להתקיים גם בלי זהות, כפי שקורה כשעותק אחד הופך לשניים; מסקנתו הייתה שהדאגה המיוחדת שאדם שומר לעצמו העתידי חלשה יותר משנדמה לנו. הוויכוח מוסיף להיות חי מפני שהוא נפגש בשאלות מעשיות: מה תוקפה של הוראה מקדימה שכתב אדם לפני שחלה בדמנציה, אם מי שחי כעת בגופו אינו זוכר אותה; מה עושים במקרים של מוח מפוצל, שבהם שתי ההמיספרות מדווחות דברים שונים; והאם ענישה של אדם על מעשה שביצע לפני ארבעים שנה מניחה זהות חזקה מזו שהפילוסופיה מסוגלת להצדיק.