מהי תודעה, ואיך היא קשורה לגוף?

כשאתה טועם קפה או סובל מכאב שיניים קורה משהו שאין לו מקבילה בתיאור הפיזיקלי: יש איך זה מרגיש מבפנים. תומאס נייגל ניסח זאת ב-1974 בשאלה מה זה להיות עטלף, אפשר לדעת הכול על הסונאר ועל מוח העטלף ועדיין לא לדעת איך נחווה העולם מנקודת מבטו. רנה דקארט הציע ב-1641, בהגיונות על הפילוסופיה הראשונית, את התשובה החדה ביותר: אפשר להטיל ספק בקיום הגוף אך לא בקיומה של המחשבה, ולכן הנפש היא עצם חושב ובלתי מתפשט, נבדל מן הגוף, והשניים נפגשים אי שם בבלוטת האצטרובל. הנסיכה אליזבת מבוהמיה השיבה לו במכתב ב-1643 בשאלה שלא הצליח לענות עליה: כיצד דבר שאין לו מקום ואין לו מסה מזיז יד? במאה העשרים ניסתה הפילוסופיה להיפטר מן העצם הנפרד. גילברט רייל לעג ב-1949 לרוח שבמכונה, ותורת הזהות קבעה שכאב הוא פשוט ירי של סיבים עצביים מסוימים. הילרי פטנם הוסיף ב-1967 את הפונקציונליזם, שלפיו מצב נפשי מוגדר בתפקידו ולא בחומר שממנו הוא עשוי, כשם שאותה תוכנה יכולה לרוץ על מכונות שונות. אלא ששני ניסויי מחשבה החזירו את הקושי במלוא עוצמתו. פרנק ג'קסון תיאר ב-1982 את מרי, מדענית שיודעת כל עובדה פיזיקלית על ראיית צבעים אך גדלה בחדר שחור לבן; ביום שבו היא רואה עגבנייה אדומה, האם היא לומדת משהו חדש? דיוויד צ'למרס הציג ב-1996 את הזומבי הפילוסופי, יצור זהה לך בכל אטום ואטום אך חשוך מבפנים, וטען שעצם היכולת להעלות אותו על הדעת בלי סתירה מלמדת שהעובדות הפיזיקליות אינן ממצות את התודעה. הוא כינה זאת הבעיה הקשה, להבדיל מן הבעיות הקלות של הסבר קשב, זיכרון ודיווח מילולי, שאותן המדע יודע לתקוף.

בעד הפיזיקליזם עומדת קודם כול ההיסטוריה: גם החיים נראו פעם תופעה שאין להסבירה בכימיה בלבד, עד שהוסברה. התלות של החוויה במוח מדויקת להפליא, טיפת חומר הרדמה מכבה אותה, נזק לאזור מסוים מוחק ראיית צבע או זיהוי פנים, וסם משנה אותה בכיוון צפוי מראש; ואם העולם הפיזיקלי סגור סיבתית, נפש לא חומרית שמזיזה נוירונים הייתה מפרה את חוקי הפיזיקה בדיוק במקום שבו איננו רואים שום הפרה. על מרי משיבים הפיזיקליסטים שהיא אינה רוכשת עובדה חדשה אלא יכולת חדשה, לדמיין ולזהות, או דרך אחרת להכיר עובדה ישנה; ועל הזומבי, שמה שנראה לנו בר העלאה על הדעת אינו בהכרח אפשרי, שהרי גם עולם שבו המים אינם מימן וחמצן נשמע סביר עד שלמדנו כימיה. מן הצד האחר עומד הפער ההסברי שניסח ג'וזף לוין ב-1983: גם כשנדע איזה מעגל עצבי אחראי לכאב, לא יהיה בידינו הסבר מדוע מעגל כזה מלווה בהרגשה כלשהי ולא בחושך גמור, ואילו בכל תחום אחר במדע ההסבר מוליד את התופעה. צ'למרס עצמו אינו חוזר אל נפש שמחוץ לטבע, אלא מציע לראות בחוויה יסוד בסיסי של העולם, לצד מסה ומטען, שחוקי גשר קושרים אותו למוח. מכאן צמחו עמדות שאינן חוזרות לדקארט: דואליזם של תכונות, מוניזם רסלייני, ופנפסיכיזם שמייחס לחומר עצמו פנים מינימליות; ומולן האילוזיוניזם של דניאל דנט וקית פרנקיש, שלפיו החוויה העשירה היא ייצוג שהמוח מייצר על עצמו, וההסבר הנדרש הוא מדוע היא נדמית בלתי ניתנת להסבר. במקביל התפתחו תיאוריות אמפיריות, מרחב העבודה הגלובלי של ברנרד בארס וסטניסלס דהאן ותורת האינפורמציה המשולבת של ג'וליו טונוני, והן מצמצמות את מרחב האפשרויות בלי להכריע במחלוקת המטאפיזית.