האם אלוהים קיים?

השאלה אינה אם אמונה מיטיבה עם המאמין או מלכדת חברה, אלא אם קיים באמת מה שהדתות המונותאיסטיות מדברות עליו: יש אחד, נצחי, יודע כול, כל יכול וטוב בהחלט, שהעולם תלוי בו ואינו תלוי בעולם. אנסלם מקנטרברי ניסח ב-1078 את הטיעון האונטולוגי, שלפיו עצם המושג של מי שגדול ממנו אי אפשר להעלות על הדעת מחייב את קיומו, שהרי קיום במציאות גדול מקיום בהבנה בלבד. תומאס אקווינס הציע במאה השלוש עשרה חמש דרכים, וכולן נשענות על תנועה, סיבתיות ומקריות: לשרשרת הסיבות דרוש ראשון שאינו מסובב בידי אחר. רבי משה בן מימון, במורה הנבוכים בשלהי המאה השתים עשרה, בנה הוכחות ברוח אריסטו והתעקש בה בעת שאיננו יכולים לומר על האל מהו, אלא רק מה איננו. הטיעון הקוסמולוגי בנוסח הכלאם, שהחזיר לדיון ויליאם ליין קרייג ב-1979, נשען דווקא על המדע: כל מה שהתחיל להתקיים יש לו סיבה, היקום התחיל להתקיים, ומכאן שיש לו סיבה. ויליאם פיילי טען ב-1802 שמי שמוצא שעון בשדה מסיק שהיה שען, וגרסתו בת זמננו מצביעה על הכיול המדויק של קבועי הטבע, שסטייה זעירה בהם הייתה מונעת כל אפשרות לחיים. מנגד, דייוויד יום פירק ב-1779, בדיאלוגים על הדת הטבעית, את האנלוגיה מן השעון: היקום אינו מכונה שראינו רבות כמותה נוצרות, ואיננו יודעים מהו מדגם היקומים. הנזיר גאונילו השיב לאנסלם כבר בימיו שבאותה דרך אפשר להוכיח את קיומו של האי המושלם ביותר; קאנט טען ב-1781 שקיום אינו תכונה שאפשר להוסיף למושג; ומעל הכול עומדת בעיית הרוע בניסוחה העתיק של אפיקורוס: אם יש מי שיכול למנוע את סבלו של ילד ואינו מונע, מה נותר מן הטוב או מן היכולת.

בעד התאיזם מוצג היום בעיקר טיעון המקריות: היקום, על חוקיו וקבועיו, יכול היה שלא להיות ואינו מסביר את עצמו, ומי שמסתפק בעובדה גולמית בלי הסבר משלם מחיר שהוא מסרב לשלם בכל תחום אחר; הכיול המדויק נראה בלתי סביר להפליא אם קיים יקום אחד בלבד; ותופעות כמו תודעה או תוקף מוסרי אובייקטיבי משתלבות, לטענת המצדדים, בתמונה תאיסטית טוב יותר. אלווין פלנטינגה הוסיף שני מהלכים שנעשו מרכזיים: הגנת הרצון החופשי, שהראתה שאין סתירה לוגית גמורה בין אל טוב לבין קיומו של רוע, והאפיסטמולוגיה הרפורמית, שלפיה אמונה באל יכולה להיות בסיסית ומוצדקת גם בלי טיעון, כשם שאמונה בקיומם של אנשים אחרים. מן הצד האחר, הנטורליזם מצביע על כך שכל הסבר שהצליח בהיסטוריה של המדע היה הסבר טבעי, ושהצעת ריבוי היקומים או השיקול האנתרופי מקהים את כוחו של הכיול; כל טיעון קוסמולוגי נשען על הנחה שאפשר לדחות, אם עקרון הטעם המספיק ואם הטענה שאינסוף ממשי אינו אפשרי; ובעיית הרוע חזרה במתכונת הסתברותית אצל ויליאם רואו ב-1979, שהצביע על סבל שנראה חסר תכלית לחלוטין, ולצדה טיעון ההסתרה של ג'ון שלנברג מ-1993: אם אל אוהב חפץ בקשר, מדוע יש מי שמחפש בכנות ואינו מוצא. בין שני הקצוות ניצבות עמדות שאינן מכריעות: אגנוסטיציזם שרואה בראיות שקולות ומסרב להטות אותן, ותפיסות דתיות שמסיטות את מרכז הכובד מן ההוכחה אל השאלה כיצד לחיות. התאולוגיה הספקנית משיבה שאיננו במעמד לשפוט אילו טעמים עשויים להיות לאל, ומבקריה טוענים שספקנות כזאת שוחקת גם את הידיעה המוסרית; הוויכוח מתנהל היום בכלים של הסתברות, לוגיקה מודאלית וקוסמולוגיה, ואיש מן הצדדים אינו טוען עוד להוכחה שאין להשיב עליה.