מה הופך מעשה לנכון — התוצאה או הכוונה?

קרונית דוהרת במורד המסילה ובקצה עומדים חמישה פועלים. אתה ניצב ליד מתג ויכול להסיט אותה למסילה צדדית שעליה עומד פועל אחד. רוב האנשים אומרים בלי היסוס שיש להסיט, ובכל זאת מרגישים שמשהו כאן אינו פשוט. פיליפה פוט הציגה את המקרה ב-1967, וג'ודית ג'ארוויס תומסון הוסיפה בשנות השבעים והשמונים גרסה נוספת: אתה עומד על גשר מעל המסילה, לצדך אדם כבד מאוד, ודחיפה שלו תעצור את הקרונית ותציל חמישה. כאן רוב האנשים מסרבים, אף שהחשבון זהה לגמרי, אחד מול חמישה. ההבדל בין שני המקרים הוא בדיוק מה שהמחלוקת עוסקת בו. ג'רמי בנת'ם קבע ב-1789 שהמידה היחידה למעשה נכון היא כמות האושר והסבל שהוא מייצר, וכל אדם נספר בה כאחד ואיש לא יותר מאחד; ג'ון סטיוארט מיל חידד ב-1863 שיש הבדל באיכות ההנאות ולא רק בכמותן, ושמוטב להיות סוקרטס מדוכדך מאשר טיפש מרוצה. עמנואל קאנט הציע ב-1785, בהנחת יסוד למטפיזיקה של המידות, מבחן אחר לחלוטין: ערכו המוסרי של מעשה אינו בתוצאתו אלא ברצון הטוב שמאחוריו, ומעשה נכון הוא כזה שהכלל שלפיו פעלת יכול להיות חוק כללי לכל אדם, ושבו אתה נוהג באנושות שבך ושבזולת כתכלית ולא כאמצעי בלבד. במאמר משנת 1797 הרחיק לכת וכתב שאסור לשקר גם לרוצח הדופק בדלת ושואל היכן מסתתר חברך. אליזבת אנסקום טבעה ב-1958 את המונח תוצאתנות, בתוך ביקורת חריפה על התפיסה שאין מעשה שאסור בהחלט, ומאז מתנהל הוויכוח בשמות שהיא נתנה לו. מכאן הקושי: הכוונה נשמעת מרכזית עד שהיא גובה חיים, והתוצאה נשמעת מכרעת עד שהיא מתירה לקצור איברים מאדם בריא אחד כדי להציל חמישה חולים.

התועלתנות בגרסתה החזקה אינה תורת חשבון קר אלא עמדה של חוסר משוא פנים: סבלו של אדם רחוק אינו רע פחות מסבלו של קרוב, ולכן אין הצדקה להניח לחמישה למות רק כדי לשמור על ניקיון ידיו של מי שעומד ליד המתג. מי שדבק בכלל גם כשהכלל מייצר אסון, טען ג'.ג'.סי סמארט, סוגד לכלל במקום לדאוג לאנשים שהכלל נועד להגן עליהם. ואכן, השיטה הזאת הניעה רפורמות ממשיות, מבנת'ם על בתי הכלא ועל היחס לבעלי חיים ועד פיטר סינגר על רעב עולמי. ההשגה הנגדית החריפה ביותר עליה היא התביעה שהיא מציבה, שכן אם כל שקל שאינו מציל חיים הוא כישלון מוסרי, כמעט כל אדם חי באשמה מתמדת. הצד הדאונטולוגי משיב שהחישוב מטשטש דבר יסודי: בני אדם נפרדים זה מזה, וכפי שניסח ג'ון רולס ב-1971, השיטה התועלתנית מתייחסת אל האנושות כאל כלי אחד גדול של רווחה ומקזזת סבל של אחד ברווח של אחר כאילו מדובר באדם אחד. יש מעשים שאסורים גם כשהם משתלמים, עינוי חף מפשע או הפללת שווא כדי להרגיע המון, והזכויות אינן יעד שיש למקסם אלא מחסום שאין לעבור; וההבחנה בין מה שעשית בכוונה לבין מה שרק צפית מראש, שעליה נשענת תורת התוצאה הכפולה, היא שמסבירה מדוע להסיט מותר ולדחוף אסור. בין הקצוות התפתחו עמדות ביניים: תועלתנות של כללים אצל בראד הוקר, דאונטולוגיה עם סף שמעבר לו התוצאות גוברות, הקונטרקטואליזם של תומאס סקנלון מ-1998, וניסיונו של דרק פרפיט ב-2011 להראות שהאסכולות מטפסות על אותו הר משני צדדיו. ג'ושוע גרין הראה בסריקות מוח משנת 2001 ששני המקרים מפעילים מערכות שונות, אך מוצאה של נטייה אינו מלמד מאליו אם היא מוצדקת.